ואני יכולה ממש לדמיין את עצמי יושבת שם, מסתכלת עליו, נושפת
עשן סגריות בצורת טבעות בכל מיני גדלים, ומסבירה לו כמו
שמסבירים לילד קטן למה אסור לדחוף אצבעות לשקע, למה בעצם
אנחנו לא יכולים להיות ביחד.
הוא קצת בשוק שזה בא ממני, הוא רגיל לראות אותי כעבד נרצע
לרגליו, ועכשיו פתאום אני קמה ועוזבת אותו. הוא שואל אם זה
מישהו אחר, ואני אומרת שזה לא קשור בכלל. הוא מתעקש ואני
נשברת ואומרת שכן, אבל זה לא רק זה. עכשיו הוא רוצה לדעת מה
אין בו שיש בבחור השני, ואני מנסה נורא בעדינות לא לענות על
זה, כי למה צריך את זה? אני יודעת שאם היו נפרדים ממני והייתי
יודעת שיש בחורה אחרת, זה היה מספיק חרא גם בלי שישבו ויסבירו
לי בעיניים נוצצות למה היא יותר טובה ומוצלחת ממני. מה, לא
ככה?
הוא שותק עכשיו. בזוית העין משהו מנצנץ לכיווני, כאילו מבקש
נשיקה. הייתי מנשקת אותו נשיקת פרידה מתוקה כזאת, מהאלה
שנזכרים בהן ופתאום פורצים בבכי כששומעים את השיר שהיא כ"כ
אהבה, או כשנוסעים לבד באוטובוס ונזכרים איך היא הייתה
מתעוררת ומעירה אותך משינה רק בשביל שתדע שהיא התעוררה, אבל
העדפתי לשתוק איתו מעט ביחד במקום זה.
לוקח לו זמן להתחיל לדבר שוב, וגם אז זה איטי וקטוע בגלל
הדמעות שיושבות לו בגרון. הוא אומר שהוא לא מבין מאיפה זה בא
לך פתאום, ומבקש שתשארי ותתני לזה עוד צ'אנס, כי אתם כ"כ
טובים יחד, וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו באותו רגע, זה כמה
מציקה לך הגרב, וכמה שחבל שגרבת היום גרב חצי ולא גרב רגילה.
באיזשהו שלב הוא הופך להיות אפאטי, ואת היית נשארת עוד קצת אם
לא היית מאחרת למקום אחר.
אתם נפרדים ואת מרשה לו לנשק אותך פעם אחרונה, בשביל שלא
ירגיש שגמרתם כ"כ רע. בעצם, כל הפרידה הזאת וההילולה שמסביבה
לא הזיזה לך ולא עשתה לך כלום, וכל מה שעשית, עשית בשבילו,
ובשביל לא לצאת לגמרי חרא. בתוך תוכך היית נשארת עוד קצת רק
כדי לראות אותו מתפתל מהערצה כלפייך, ואז תולשת לו את הלב,
זורקת אותו על הרצפה בברוטליות, ורוקדת עליו סטפס, אם זה רק
היה אפשרי.
את נוסעת אל האיש הטוב שלך עכשיו, וכשתראי אותו תיתני לו על
הלחי נשיקה ספוגת משמעות וחיבוק שלא רוצה לעזוב אף פעם. הוא
מתקדם לעברך עכשיו עם חיוך בגודל יבשת אפריקה, ואת כבר מרגישה
איך האוויר שמסביב הופך לעננים שקופים בטעם פטל. את מספרת לו
בחצי חשש - חצי התרגשות מה את סוף סוף מרגישה כלפיו, ושהוא
היחיד שאת רוצה להיות איתו, אבל גם את המילים המפורשות האלה
את משתדלת להשאיר בגבול הטעם שמשאיר טעם של עוד.
את חצי מקווה - חצי יודעת שעוד כמה רגעים תקבלי הזדמנות
להודות לו על כל הפעמים שהוא היה שם בשבילך, והחזיק אותך
כשנפלת, וכמה שאת רק מתארת לעצמך כמה בטח כאב לו לשמוע על
האנשים שאת איתם, כשהוא בעצמו אוהב אותך. ואת כבר יכולה
להרגיש איך את מלטפת אותו ומניחה לו נשיקה עדינה על השפתיים
ומחכה לתגובה. ואיך אתם ממשיכים לדבר אחרי זה ואת מספרת לו
הכל על העבודה החדשה, והוא מסתכל עלייך במבט הנוצץ שלו, ואת
מתמלאת מבפנים כמו פחזנית בהרגשה שאת המניאקית עם הכי הרבה
מזל בעולם שהוא רוצה להיות איתך, האיש המוצלח שלך שסוף סוף
למדת להעריך.
אני יכולה ממש לדמיין את עצמי יושבת שם, מסתכלת על עצמי מבחוץ
ומרגישה כ"כ מטומטמת, נושפת עשן סגריות בקצב לא סדיר ובעננים
לא סימטריים וסמיכים שמכלים לאט לאט את הטעם של הפטל, ומקשיבה
לו מסביר לי כמו שמסבירים לילדה קטנה שאסור לחצות את הכביש
לבד, למה בעצם אנחנו לא יכולים להיות ביחד.