[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מילנה בי
/
המורה לספרות

היא תמיד הרגישה אשמה.
למורה שלי בספרות בימי התיכון היה מבט ריקני. כשהעבירה לנו את
נושאי הלימוד היא הוסיפה רגש שהגיע מהלב, כי דרך העיניים
בודאות לא היה שום דבר.
הייתי אז בת 16, השנה הייתה 1950 בארץ ישראל.
כבר עברו שנתיים מאז היווסדה של הארץ. אני הייתי ילידת הארץ,
ההורים שלי היו חלוצים.
שמה של המורה שלי לספרות היה מאשה והיא הגיעה כמה ימים לאחר
היווסדה של הארץ לכאן. היא הייתה בסביבות הגיל 40, אך לא היה
לי את האומץ לשאול. בכל מקרה לא נהוג לשאול אשה לגילה.
היא הייתה סימפטית, שיערה תמיד היה מסודר להפליא נעוץ בסיכות
ועל גופה בגדים המדגישים את קימוריה.
היא אף פעם לא סיפרה לנו על עצמה. אני תמיד הרגשתי שהיא אדם
בודד, אפילו עם שאר המורים לא היה לה קשר.
בהפסקות ראיתי אותה יושבת בפינה הקבועה שלה ומעשנת בסתר
סיגריה. אולי היא עשתה זאת משום שזהו מעשה לא חינוכי, אך
העדפתי לחשוב שככה היא מעבירה את הבדידות שלה, שהסיגריה ממלאת
לה את החלל הריק שבעיניה וכנראה גם בנפשה.
באחד השיעורים היא העבירה לנו דף עליו היו כתובות כמה שורות,
היא אמרה לנו לקרוא אותן.
אחד הילדים בכתה התנדב וקרא: "אין לי שם ואין לי זהות. הכבוד
שלי נמצא עמוק מתחת לאדמה. נפשי כבר קברה את עצמה. עצמותי
חלשות מלהכיל. ראשי עמוס במחשבות. אני כלום, אני אפס. אני זה
לא אני".
כולם הביטו בה בתדהמה ולא הבינו את פשר הטקסט.
היא התסכלה והחלה להסביר, "הטקסט הזה, תלמידים יקראים שלי,
נכתב בגטו, אולי שמעתם שלפני 10 שנים כהייתם בערך בני 6,
יהודים כמונו היו חיים בגטאות באירופה. התנאים שם היו איומים.
הקור הנוראי האירופאי הוסיף והרע את המצב. החולי היה חלק
מהשגרה. התפאורה האפורה של החורף כאילו המשיכה להיות במשך כל
השנה.
אנשים גרו בצפיפות נוראית ולכל זה תוסיפו שנאה, שנאה אמיתית.
זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה אבל עליי להוציא את זה אחרת
אשתגע. אני הגעתי מאירופה, מפולין, חייתי בגטו. את המילים האלה
כתבתי כחודש לפני סיום המלחמה כשכל הכוחות אזלו. אוכל לא היה
כמעט. היינו כשלדים מהלכים ולקח לי הרבה זמן לעלות במשקל.
כן, ילדים, החיים שלי היו כאלה, אבל כאן לא מסתיים הסיפור, כאן
הוא רק מתחיל".
כולם היו המומים וביקשו שתמשיך לספר. היא נענתה והמשיכה,
"אובכן, הסיפור האמיתי מתחיל כאשר הנאצים הוציאו אותנו מהגטו
ושלחו אותנו למחנה הריכוז. גרמני ניגש אליי ובידי הייתה בתי
הקטנה, נדיה. הוא אמר לי למסור אותה ובתמורה אקבל מזון. לא
ידעתי מה היו כוונותיו לעשות איתה, כוחותיי אזלו, רציתי את
הטוב בשביל הבת שלי וחשבתי שאולי הם יאמצו אותה ויתנו לה חיים
טובים. לא ידעתי מה עלה בראשי, נתתי את הילדה הקטנה שלי לנאצים
הרוצחים האלה".
היא החלה לבכות, בכי שלא היה נתון בשליטה. היא שאפה אוויר ושוב
באומץ שלא יאמן סיפרה לתלמידים שלה את הסיפור הנוראי שחוותה,
"הרגשתי נורא. פשוט נורא. רק לאחר יום אמרו לי שעשיתי טעות
שמסרתי אותה, אמרו לי להביט על הארובה כי משם יוצאת נשמתה של
בתי. בכיתי, כמו עכשיו בכיתי. אז אם תהיתם תלמידים יקרים מדוע
אני כל כך בודדה, תסיקו את המסקנות בעצמכם".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני רואה את
האור..."






ערפד שעומד למות


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/2/07 8:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מילנה בי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה