" בעשר תהיי מוכנה, אני אוסף אותך לים" אמיר במשפט הקבוע של
שישי בבוקר של שמש. ואני כרגיל מוכנה.
כבר שנים שזה זמן האיכות שלנו. ים. אנחנו עושים עוד המון
דברים ביחד, אבל על הים אנחנו לא מוותרים. "אין ברירה, חייבים
לעבוד קצת, לא?" הוא צוחק. אמיר ואני, שני אשכנזים, לבנבנים,
בלונדינים שמשאת נפשם זה להיות כמה שיותר שזופים וכמה שיותר
מהר! לכן, ים, זה לא רק הנאה וכיף, אלא "עבודה". כן, לעבוד על
צבע מושלם כמו שלנו זה לא פשוט.
כל שישי שבת, על הבוקר לים, בעשר אנחנו כבר תופסים מקום טוב
ומתארגנים בזווית הכי מדויקת   של השמש, וכמובן לא שוכחים לזוז
בכל שינוי קטן שלה כדי לא לפספס חלילה איזה קרן.... וזה טקס
שלם. המגבות הקבועות והנקיות מקופלות בתיק, המטקות, שמן
השיזוף המסרטן במיוחד, העיתונים ולפעמים, רק בימים שאני
מרגישה פתאום רזה, אני מרשה לאמיר להביא ג'חנון.... אם כבר
ההיפך משני פולנים אז עד הסוף!
אמיר ואני הכרנו לפני יותר מחצי חיים, לפני שבע עשרה שנים.
הגרסאות למפגש הראשון שלנו קצת שונות, ובגלל שרק אנחנו נשארנו
בקשר מאותה תקופה, אין לנו איך לאמת את זה . לפי מה שאני
זוכרת מאותו ערב בפינגווין, אמיר התחיל איתי, הצחיק אותי
למוות ומאז יצאנו בדיוק פעמיים עד שהבנו שאנחנו דומים מידי
בשביל להיות זוג, ונשארנו חברים.
מה זה חברים, משפחה. ההורים מכירים, האחים, בכל מצב ומקרה
אנחנו ביחד. אגב, אמיר טוען בתוקף שאני זו שהתחילה איתו
כמובן, מה שגם אם היה נכון הייתי מכחישה, אבל זה בכל מקרה לא
מה שאני זוכרת....
אנחנו לא מדברים כל יום. אנחנו לא צריכים. אנחנו אוהבים גם אם
לא על בסיס יומיומי, וחברים בלי תנאים. עברנו ביחד את התיכון,
את הצבא שלי, ואת הצבא שלו שנמשך עד היום. אמיר קצין בכיר
בחיל האוויר. מאד מרשים במדים. אני אוהבת שהוא בא לבקר אותי
בעבודה ומסתובב איתי ואני מרגישה מינימום כוכי מורדכי בימים
הטובים. נראה לי שזה בעצם השוני הגדול ביותר בינינו . אמיר
איש של צבא. של סדר מופתי . של דייקנות וניקיון בלתי ניתנים
לתיאור. חרוץ וממושמע, מסודר ומאורגן. ואני, איפה ארגון ואיפה
אני.... לי הכל נעלם, אני שוכחת דברים בכל מקום, לפעמים הבית
שלי נראה כאילו היה בו פוגרום מימי פרעות תרפ"ט בפולין, פעם
כשניקיתי את הבית נדהמתי לגלות שיש לי שטיח מרוב שהוא היה
מכוסה בבלגאן ולא ראיתי אותו איזה שבוע....
שנינו לעולם לא מאחרים. בניגוד ליוסי   חבר שלנו שהוא תמיד
מאחר ומרגיז את אמיר ואותי.   אמיר יודע להיות חבר הכי טוב
בעולם. "רזית טלטול" הוא אומר אבל רק כשזה נכון, ושם לב אפילו
אם אני מסתפרת רק קצת. הוא אף פעם לא ישכח יומולדת שלי, או
לאחל לי חג שמח, והוא יודע כמה שדברים כאלו חשובים לי.
מי שלא מתקשר ביומולדת שלי ... מבחינתי - מת! אני אנתק קשר של
שנים אם מישהו יעיז לשכוח, ובגלל שאני לא רוצה להישאר בלי
חברים אני מזכירה לכולם כבר חודש לפני התאריך, ועושה ספירה
יומית לאחור ככה שאין מצב שמישהו ישכח. אבל אמיר רגיש אליי,
הוא יודע עליי המון. כל הבחורים, כל הזיונים, כל השטויות, הכל
הוא כבר ראה או שמע.והוא לא שופט אותי. מקבל כמו שאני ואפילו
קצת גאה שיש לו חברה משוגעת ומוזרה ליד כל החברים החנונים
שלו.
"אני למטה" מחייך אליי אמירוש בטלפון בעשר בדיוק. "באה" אני
מחייכת בחזרה וטסה למטה.
אני רק רואה את אמיר- נהייה לי טוב על הנשמה.   "נו, מה ועם מי
עשית אתמול?" אמיר שואל תוך כדי נסיעה לים. " מממ... אתה
יודע, כרגיל, שתיתי קצת, הייתי באברקסס , פגשתי את עידו
ברוך דרור
( בכל פעם הרי זה שם אחר) וזרמנו ללילה קסום"   .
" אין לך אלוהים. תאמיני לי, היית צריכה להיות בן" , אומר
אמיר וצוחק, " כן אה, אבל אז היינו מתחרים על כל הכוסיות
בעיר" אני מתחכמת.
"מתי כבר תמצאי מישהו נורמלי? את יודעת מה, עזבי נורמלי, מתי
כבר תמצאי מישהו שיהיה לך כף איתו ולא לשעה וחצי?"   מחייך אבל
נשמע קצת מודאג, " לא בוער לי" אני עונה, " אל תשכח שאני כבר
הייתי נשואה, וזה מספיק לי לעת עתה"   אני מסכמת ומרגישה קצת
שקרנית...
" אני רוצה שתהיה לך כבר אהבה. מגיע לך" חמוד אמיר, דואג לי,
רוצה שיהיה לי טוב.   " אני צריך לספר לך סוד, אבל רק כשנגיע
לים" אמיר מתגרה בי. " נו, אז סע כבר !!! אני מתה מסקרנות".
אנחנו מגיעים לים, מתיישבים בנוהל הקבוע, אני מתפנקת למול
קרני השמש שהגוף שלי כל כך אוהב.
"נו? ספר כבר לפני שאני תולשת לך כליה!" אני מבקשת בעדינות,
" סתמי לפני שאני מגלגל אותך פה בחול ליד כולם"   אמיר עונה לי
ברכות.
" אז ככה, אבל אני מספר רק לך, ושזה לא יצא ממך לאף אחד"
,אמיר מסתכל עליי במבט מאיים, " דבר, דבר כבר!!! " אני מציקה.
" החלטתי שאני מציע לסיוון נישואים כשנהיה בניו יורק
באוקטובר"
אמיר יורה את הפצצה . אני בולעת רוק   מנסה לנשום . " מה?!
גדול?!" אני משתוללת בקפיצות ונשיקות. " "איזה יופי! מתי?
איך? אני רוצה את כל הפרטים ועכשיו!"   אני מתחילה להלחיץ. "
רגע, עוד לא קניתי טבעת, אבל זה בתכנון לשבוע הבא, וכן, בעוד
חודש וחצי אני אהיה מאורס לאהבת חיי! מה את אומרת על זה???"
הוא מחייך אליי מאושר כמו שמעולם לא ראיתי אותו.
" מה אני אומרת.?" אני שואגת, " אני אומרת מזל טוב כפרה! מגיע
לך! " אני מסתכלת בו בעיניים דומעות. אני אשכרה מתרגשת. אני
מאושרת בשבילו. הוא זכה באישה טובה ומקסימה, שלא לדבר עליה
שזכתה באדם הכי ישר הגון מקסים וכיפי שאני מכירה.
"ושיהיה ברור" הוא מודיע, " את אחראית על מסיבת הרווקים שלי!"
." אבל אני בת! ומסיבת רווקים זה לחברים , בנים כאילו?"
" אבל את החבר הכי טוב שלי! את איתי הכי הרבה שנים, את מכירה
את כל החברים שלי, ואת ממילא תמיד איתנו הבנים! מה, תלכי
למסיבת רווקות של סיוון?       " על גופתי " אני נזעקת, " ברור
שאני אהיה ואארגן את מסיבת הרווקים שלך! לעונג יהיה לי
ולכבוד. ורק חכה חכה.... מה שאני מתכננת לך...
" אני מחייכת ומסתכלת על עצמי בבגד ים, " יו... אני חייבת
להוריד עוד כמה קילו לפני החתונה!" אני נלחצת. " חייבת להיות
הכי כוסית בחתונה שלך! והכי שיכורה, והכי מאושרת, והכי
נרגשת". " תירגעי ואל תלחיצי! יש עוד זמן, עוד לא הצעתי לה"
אמיר מנסה להרגיע אותי ואותו, אבל אני כבר לא מקשיבה לו בכלל,
רק מתחילה לתכנן מה איך ואיפה יהיה.
כיף להיות חברה טובה. כמו משפחה. כיף להיות תמיד עם הבנים,
להיות כמו חבר, כמו אחד מהם. הכי כיף. אבל כשאני לבד, חושבת
עם עצמי , אני מודה, שגם אני רוצה אהבה. להיות אחת מהחבר'ה זה
כבר לא מספיק.