בית הקזינו היה כה גדול עד שג'יימס העלה בדעתו שעלול להאבד
בהרף עין, ומסיבה זאת לא שתה יתר על המידה או בכלל
לצורך העניין, לפחות כך הטיב לחשוב.
"בחיים לא עשיתי כל כך הרבה כסף קל!" נשמע קולו השיכור של
ג'ון (בעוד כשעה או שתיים יאבד הכל ויותר אך לא יהיה זה
מעניינו של ג'יימס).
"בואו מהר!" נשמע זעקה כשלושים מטר מכיוון צפון מערב, ג'יימס
אץ בחושבו על הגרוע ביותר משאיר את ג'ון מאחוריו,
רק בכדי לראות את אריק ומייקל בוהים בחבורת נערות יחד עם
קבוצה כה גדולה של גברים מזיליי ריר ונשים מרכלות עד שלרגע
תהה אם זהו מופע מאורגן ע"י הקזינו, מחשבה זו ובעצם כל מחשבה
אחרת אשר חלפה במוחו נמוגו למראה דמות סלסטיאלית בעלת
עור רך חיוך שיכל היה לעצור נמר במאוצת התקפתו וכריזמה אשר
התפלא שלא הרגיש קודם לכן ישר שנכנס,
אך כל אלה לא השתבו לעינייה הכחולות ירקות, כה בהקו עייניה
אשר בקלות העלה על הדעת שאין אור הירח וכל הכוכבים כולם
משתווה להן.
שיערה היה כה מהפנט בצבעו הכתום כל כך פרוע היה כל כך דומה
למשהו יפה שהדהים אותו בילדותו...אש..לא יכול היה ג'יימס
לחשוב
על זה באותו הרגע שהרי לא חשב כלל, בהה, רק בהה.
לפתע היה נדמה לג'יימס שכולם מסתכלים עליה, כולם חומדים אותה
לעצמם, הוא בז לאנשים אלו
הזיעה נטפה מפרצופם,הוא חש מחנק, חש ייאוש.
"כמה שאני נהנה לסתכל על בחורות רוקדות בחזייה, קריאת הכסף
נשמעת מפתה יותר" עזב אריק, או מייקל או שניהם
דבר לא יכל היה להוזיזו, משהו שכוחות הבטחון יכלו לחלוק עליו
בקלות וכך גם עשו.
שלושה אנשים כה גדולים וכה דומים אחד למשניהו במדי בטחון באו
לפזר את ההמולה, מסתבר שכאשר אנשים חוזים
בחבורת הבנות הם לא מאמרים יותר מדי, ועל כן זהו מהאינטרסת
הטוב ביותר של בעל הקזינו לשלוח את שלושת הגורילות
לשלח את האנשים לשולחנות ואף לפרק אדם או שניים במדה ומזדמן.
ג'יימס בדיכאון רב הלך ככל הנראה לבלות את שארית חייו על בר
הקזינו עם פרצוף עצוב שכבר פעם למד להפוף לפרצוף "חושב",
וכוס מרטיני שלא ייראה כאילו הוא סתם יושב...
"שוט אבסינט בבקשה" נשמע קול מאופק "שניים" חזר הקול, ג'יין
עקמה את פרצופה אין היא רגילה להתעלמות.
"ראיתי אותך בוהה בי" אמרה באליצות הרים ג'יימס את ראשו מנסה
לחדור את הערפל שנוצר העייניו משימה לא קלה לאור העבודה
שבחצי שעה האחרונה שתה יותר אלכוהול מבכל ימי חייו, "קדימה
תשתה איתי" חייכה, ג'יימס לא היסס אף לא לרגע וכך גם קייבתו
אשר מספר
פעמים באותו הלילה התריסה בו שיפסיק לשתות, רק הבושה שמרה את
ארחות הצהריים מלצאת לחופשי.
"אז ראיתי אותך בוהה בי" חיוכה גדל, "משהו שמעניין אותך
במיוחד?" ג'יימס החל לגמגם מביט לאחור רק בכדאי לראות את
חברותיה מצחקקות
להן ככל הנראה עליו, ג'יין שמה לב לבטחונו העצמי המועט נשבר
לרסיסים והוא ידע זאת.
ג'יין העיפה מבט נועז לחברותיה "בוא" תופסת את ידו. "אבל
לאן?" שאל, לא שבאמת היה איכפת לו.
הנסיעה באותו הלילה הייתה הנסיעה הטובה ביותר שחוו בחייהם,
אין ספק שהיו השלמות בפשוטותה, מכאן והלאה סיפורם התפתח
עד לחתונה לא מרשימה מדי אבל מאוד מרגשת וזמן קצר אחרי גם
טרי
הגיע, כשטרי נולד התפרצו שני הרי געש ופרצה שריפה גדולה
באיזו
שמורת טבע
בקנדה אבל גם נרצח הנשיא של איסטנבול הכה שטפון בהודו וגילו
שני סוגים חדשים של סרטן ככה שזה לא באמת משנה.
טרי היה ילד יפה למראה שיערו חום בהיר ועייניו שהחליפו את
צבעיהן ככל הנראה בסדר כאוטי נראו כמכילות יקום שלם
בולעות את המתבונן באופן מיידי...
"טרי תפסיק עם זה!", לפני שנה עוד היה מתווכח בטענה שאין הוא
עושה דבר שגוי אך עתה כבר היה רגיל לחוסר ההבנה.
"אתה בכלל מקשיב לי?"
"אה כן..מצטער" הניח בצד את המצת והתמקם שוכב לידה בוהה
בכוכבים, הם לא דיברו הרבה באותו הלילה אולי החליפו מילים,
אבל לא דיברו.
כבר חודשיים הוא סגור בין הקירות האלו, הם הבטיחו שאם ימשיך
להתנהג כראוי ישחררו אותו ואז יוכל למשך ארבע שעות ביום לנהל
חיי
חברה עם שאר אנשי המקום "להתנהג כראוי" מלמל לעצמו, גם ככה
אין דבר לעשות פה, חוץ מלחלום כמובן.
ל"ג בעומר של כיתה ח' הייתה הפעם הראשונה שטרי הבין עד כמה
הוא אוהב את תשוקת חייו, הוא זוכר את עצמו בוהה בה וכל פעם
שקטנה רץ
להביא עוד קרשים, כה יפה הייתה שאין הוא יודע מה מנע ממנו
להכנס אליה ולהכרבל באותה השלמות, להתאחד איתה.
חצי שנה אחרי זה כבר שמע את הוריו מדברים על כך שאולי יש לו
בעיה ושצריך לטפל בה חודשיים אחרי זה פגש לראשונה את חיים
זלפר
פסיכולוג על רמה ומהצד גם חבר של אביו, הוא היה אדם נחמד מאוד
אך טרי ידע שהוא "משוחד" מראש ולכן לא באמת התקדמו לשום מקום
לא שהיה לאן זאת אומרת.
בתחילה לא הפסיק טרי להוזיז את עייניו בתקווה למצוא עצמו
במקום אחר אך עתה פחד לפתוח אותן רק בשביל לגלות שהוא עוד שם.
"ככה זה ילד, לא יוצאים מפה"
"אבל אני לא עשיתי כלום"
"סוף סוף אתה מדבר" חייך אדם זקן, לנרד היה אחד הוותיקים,
לרוב מחייך מנסה להשאיר את כולם "בחיים", רגליו כמעט תמיד
כבולות
לפי השקים מתחת לעייניו רואים שלא ישן לפחות שבוע.
טרי התקרב לאט והתיישב מול לנרד על כיסא לבן המקובע ליד שולחן
לבן
"תשתחרר המקום הזה לא כל כך גרוע והאנשים נחמדים... אחרי שאתה
לומד להכיר בפגמים שלהם כמובן" אמר לנרד
ריח מוזר נדף מפיו, ריח מסריח, ריח מוכר... "אתה משען לנרד,
נכון?"
אין ספק שבפעם הראשונה ש"פגע" בעצמו הייתה בכוונה אבל את זה
הוא הבין רק שנתיים אחרי זה בעזרתו של חיים זלפר.
"אתה מטורף תגיד לי!?" עד שפיליפ הגיע הכוויה של טרי הייתה
דיי רצינית בשביל עולמם, לקח לו כמה שניות לקלוט מה הולך
ואז הכאב הגיע לא ממש בגלל הכוויה, יותר בגלל הגעגוע.
"פאק טרי, מה נסגר איתך?, בוא נטפל בזה ונצא כולם כבר מחכים"
טרי לא ממש רצה לטפל בכוויה אולי בגלל שידע שזאת לא הבעיה אבל
אין ספק שלא רצה לגרום לוויכוח ואחרי טיפול מיותר לגמרי
כבר היו בדרכם החוצה שם יהיה סגור בחברה משחוררת אבל לא איכפת
לו... מסתבר שזה הכלא הכי טוב להיות בו.
לנרד הצליח להגניב לו סיגריות מדי פעם אך אף לא פעם אחת נתן
לו להדליק אותן מאחר והיה מודע למצבו
הוא התחיל לחבב את לנרד והיה מבלה עמו את רוב זמנו החופשי הוא
אף פעם לא שאל למה הוא במקום הזה מלחתחילה
חוץ מפעם אחת וגם אז כל מה שהצליח להוציא ממנו הייתה תשובה
מבלבלת ביותר "אני לא באמת פה כשאני רוצה ואין מקום יותר טוב
לכך
מאשר המקום הזה אז כרגע אני פה" טרי חשב שאין טעם לשאול שאלות
נוספות וצדק שכן דבר זה יהיה מיותר לחלוטין
והוא כבר התעלם מהסיגריה די והותר... חבל.
המדורה הייתה כה יפה באותו הלילה הלהבות רצדו בטראנס היפנוטי
אפר בוהק התעופף לכל עבר החום עוטף את גופו בשלמות
לא הייתה זו בערה גדולה כמו שנהג לעשות מדי פעם אך ידע שאין
הדבר משנה את שלמות המעשה "איך הייתי..."
"היי" קטע אותו באמצע המחשבה, פיליפ היה מן האנשים היחידים
שהבין את טרי ומן המעטים שהתיימרו להבינו וכעט התיישב לידם.
בזמנים אחרים היה מרגיש לא שייך טעתה הוא הבין והתרגל להרגשה,
קרין מחפשת אותך והיא קצת לחוצה"
מפה הם שתקו, שניהם כבר הכירו את השיחה בע"פ ולא היה צורך
לחזור עליה
טרי חיכה עד שהאש כבתה ופיליפ איתו. הם החלו ללכת בהתחלה לאט
ואחר כך קצת הגבירה את קצבם, אין ספק שעד מהרה כבר לא היו שם.
"אתה בטוח שזה הכרחי?" אמר כאדם שכבר יודע את התשובה
"אתה רואה את המצב"
ג'יין לא נהגה לבכות, למעשה הפעם האחרונה שבכתה אינה זכורה
לאיש אך עתה הייתה היא שרויה על כתפו של ג'יימס
דמעותה מסרבות להפסיק לזלוג
"היי, אל תדאגו אני בטוח שהוא ישתחרר במהרה" ניסה לנחם ללא
הצלחה, ג'יימס היה באותו מקצוע ואף ידע שהמצב חמור יותר ממה
שהיה מוכן להודות. "אני לא מוכנה, אתם בטוח יכולים לעשות משהו
יותר טוב" הצליחה ג'יין להוציא קול חרישי וסדוק מגרונה
היא בכתה כל אותו לילה ועוד לילות רבים לאחר מכן.
הוא ידע שזה הלילה האחרון שלו איתה ולמען האמת גם היא, הוא לא
אמר לה מילה בקשר לזה והיא לא הניחה שיועיל להכנס לאבלות
מאוחר יותר, בצהריים של היום הבא אם לדייק, הוא יתראה עם
פיליפ שיבטיח לבקר אותו, הוא לא שיקר בדיוק אבל גם לא ממש אמר
את האמת.
טרי אהב אותה, הם היו אחד, הוא תמיד ידע זאת, מקרה מצער הוא
שאין העולם מכיר בדבר זה כחיובי אך אולי מצער עוד יותר
שהתפתה לעשות את כל אשר הביא אותו למקום הזה. "הכל לטובה"
לנרד נוהג לומר
לא היה לו שמץ מן האורעים המתקרבים אבל הייתה לו הרגשה ולכן
הלך משם.
טרי החל ועד מהרה הכל יצא משליטה בדיוק כמו שקיווה, אין ספק
שהזמן היה שווה את התמורה הזיעה נטפה מפניו
עינייו נצצו ככובי היקום אשר נגלה כשנולד השמחה שחש גברה על
כל רגש אחר שהתקיים באותו הרגע, אין ספק שהשלמות גברה על
כבליי העולם.
בית החולים לרפואת הנפש "סטייט וואלי" היה מקום מרוחק ולקח
למכבאי האש זמן נכבד להופיע במקום
וזמן נכבד עוד יותר לכבות את השריפה, מילה טוב כן תופיע עליהם
בעיתון שכן הצליחו לחלץ את כל הנפשות ששררו במקום
כולם פרט לשתיים, לנרד וטרי, לא משנה כמה חיפשו נראה היה
ששניהם פשוט לא היו שם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.