כשהתחלתי לצאת עם פאמלה אנדרסון התרגשתי נורא. בכל זאת, לא כל
יום יוצא לי לצאת עם חלום רטוב של מיליוני אנשים ברחבי העולם.
אני לא כזה שרירי, לא זמר באף להקת רוק, וגם אין לי קעקועים
בכל הגוף. למרות הכול בחרה בי פאמלה על פני כולם. זה היה
בשבילי כמו ניתוח להשתלת אגו.
יצאנו יחד לנשפים נוצצים, בחליפות מחויטות ומחשופים
עמוקים. הכרתי דוגמניות    מכל העולם, התחככתי בשחקנים
מפורסמים, החלקתי כאפות עם ספורטאים אגדתיים. עיתונאים דחפו
לנו מיקרופונים, מצלמות פילשו עלינו באור צהוב, מדורי רכילות
הריעו באותיות ענק, וציידי פפראצי הציצו מאחורי כל אבן.
   עשינו חיים משוגעים.
מביקורים בארמונות של ידידים שלה, כשאנחנו משתזפים על שפת
אגם באמצע דשא בגודל מגרש גולף, אוכלים ממאכלי השפים הטובים
ביותר, שותים יינות מטובי הכרמים, ועד בילויים בלילות הוללות
חסרי מעצורים, אורגיות מטורפות, סמים נשפכים כיין, ופאמלה
במיטת מים ענקית ומצעי סאטן מוזהבים.
אחרי הרבה לילות בהם הייתי נרדם, מדושן, מסומם ומרוקן,
התחילה להטריד אותי מחשבה. אני יודע שזה מגוחך וטיפשי מצדי,
אבל הרגליים שלה... היו עקומות. פיקות הברכיים שלה רזות
ופוזלות.
   זה הטריף אותי.
גם במסעדות הפאר בהן סעדנו, כשהשולחן העמוס הסתיר לי,
המוזיקה נעמה לאוזני, והאווירה הרומנטית ליטפה מכל עבר, הייתי
בוהה בפה העולה ויורד שלה כשדיברה או אכלה, וכל מה שיכולתי
לחשוב עליו היה רק על רגליה עקומות נורא.
אפילו כשהזדיינו עלו בי קולות של סחוס מתחכך, שנשמעו הרבה
יותר מודגשות מצרחות העונג שלה.
אחרי שבועיים החלטתי שזהו, זה נגמר. הסברתי לה בעדינות שזו
לא היא זה אני (זה באמת הייתי אני, עם הפרפקציוניזם שלי),
ושאני לא מוכן לקשר כרגע, כי לא מזמן נפרדתי מחברה שלי אחרי
שהיינו חברים שנה וקצת (גם זה נכון).
היא לקחה את זה קשה. לא האמינה שדווקא אני זורק אותה.
האמת, גם אני לא הבנתי איך אני מסוגל להיפרד ממנה.
   ומהכול.
"אתה עוזב אותי?!?" היא פרצה בבכי שמרח לה את האיפור על
הפנים המדהימות שלה, "אתה לא יכול לעשות לי את זה! אני פאמלה
אנדרסון!" "אני ממש מצטער, אמרתי לה בכנות, אבל אשמח אם נישאר
ידידים."
   אחר כך יצאתי עם סינדי קרופורד.
בהתחלה זה הלך ממש טוב. אבל השומה שלה... היא שיגעה אותי.
כל פעם שראיתי אותה נזכרתי באהוד ברק ונאווה. בפסח, הזמנתי
אותה לסדר אצל סבא וסבתא שלי. היא הגיעה בשמלה יפיפייה והייתה
כזאת חמודה וכל כך נרגשת לפגוש את המשפחה שלי, ששכחתי לגמרי
מהשומה. היא מאוד אהבה את סיפור ההגדה, שאלה על המנהגים ושרה
איתנו את השירים .
הכול היה טוב ויפה עד שסבתא שלי טבלה את המרור במי המלח
והכריזה: "מרור זה, על שומה?" (!!!)
זה הרס אותי, פירק אותי לחתיכות, הייתי בטוח שהיא עשתה לי
את זה בכוונה. עד סוף הסדר סבלתי. אחרי הכוס הרביעית הקאתי על
הכוס המלאה של אליהו הנביא ועל האפיקומן שסידני בדיוק מצאה
   ב- ג' של חול המועד כבר לא יכולתי יותר.בצהלות שמחה, את כל
הגפילתע פיש, הקניידלך והחרוסת, בסדר הזה.
עם שרון סטון חשבתי שזה יהיה אחרת. אבל זה לא היה. בפעם
הראשונה חשבתי שהיא פשוט שכחה לצחצח שיניים, אבל הריח שלה
מהפה רק התגרע מפגישה לפגישה כאילו בלעה איזה בואש. הייתי
מסוגל לעשות אתה רק 69 או דוגי סטייל. דיברתי אתה עם רעלה
שקניתי במיוחד, ובתגובה לשאלותיה התמהות טענתי שזו הדרך שלי
להזדהות עם סבלן של הנשים המדוכאות במדינות האיסלם הקיצוני.
היא אמרה שהיא מאוד מכבדת את זה, ואין לה שום בעיה עם תלבושות
חריגות ובטח לא עם יחסים לסביים (אתם שומעים?!) אבל קצת קשה
לה עם החזות המזרחית שלי, בעיקר כשאנחנו נפגשים לארוחות ערב
עם הוריה. במקום לקפוץ על המציאה, שוב כמו אידיוט ניצלתי את
ההזדמנות להיפרד ממנה בטענה של חוסר רגישותה לסבלות העולם
בכלל, ולאחיותיה הנשים בפרט.
   בסוף חזרתי לחברה שלי לשעבר.
יש לה חזה קטן, ציפורניים כסוסות ותחת קצת שמן, אבל היא
מתוקה לאללה.
נכון שהיא לא פאמלה אנדרסון, אבל לפחות אין לה ריח רע
מהפה.
                                                         
 



סיפור זה מופיע בספר "אני הורגת אותך" שיצא לאור בהוצאת
טרקלין-גוונים. נובמבר 06.