הוא חי בתוך השאול והיא בתיאטרון
מלכה על הבמה, שליט האבדון
היא נולדה ממשי, הוא נוצר באש
היא תמיד ידעה,
והוא תמיד ניחש

הוא יצור הלילה, שוכן המערות
היא- האור נוצר לה: כובשת לבבות
היא תמיד חלמה, הוא סבל מסיוטים
היא תמיד אמרה
והוא תמיד הפנים

הוא תמיד נהג באותו מנהג קבוע
עלה הוא אל הארץ פעמיים בשבוע
(בעוד ש) היא נסקה למעלה,
למעלה בקריירה
נדמה היה- על הבמה היא חיה את חייה

הוא ישב בין בני תמותה עת ביקר כמנהגו
היא בכתה על הבמה על שאהובה אינו
הוא צפה, בחן אותה, רדף את תנועותיה
מבט חטוף אליו נתנה:
איבדה את מילותיה

היא ירדה מהבמה והוא קם מכסאו
היא ניגשה אליו והוא ראה בה את עצמו
הוא כתב לה מכתבים בדם קורבנותיו
היא קראה לו מחזות כשראשה מונח עליו
היא הקדישה לו שורות
הוא קישט אותה בחושך
היא רצתה עוד דרמה והוא שאף לאושר

היא תמיד ידעה (והוא תמיד ניחש)
לדעת מה לומר ולא להתייאש
(אך כמו בכל הדרמות,
הכל כבר השתבש)

שתיקה היתה בשפע, עטפה אותם תמיד
הוא הקשיב והיא לחשה את כל מה שמטריד
הוא השיב לה בתקיפות, היא התרעמה
ומהר כיבה הכעס
את אש האהבה

הוא ניסה לפגוע- היא ריסקה אותו בחיש
(הלא גם מלך האופל הוא טיפוס מעט רגיש)
היא דיברה על "למה?" והוא שאל "מה יש?"
היא איבדה את האמון
והוא כבר התייאש

מכאן, כמו כל הדרמות, הכל כבר השתבש
כשהיא כבר לא יודעת (והוא עוד מנחש)

הוא שרף את הבמה, נקם, לקח לה את חייה
היא הרעילה את ליבו בארס מילותיה
וכשחזרה לתיאטרון לפרוק את כעסיה
מבט חטוף אל הבמה-
עולמה חרב עליה
(בעוד ש) הוא גווע בשקט, שוכב לו במיטה
(הלא כשהלב שבור, הכל הם בני תמותה)

הוא חזר לשאול
(הרי תמיד היה למטה)
והיא (תמיד דרמטית)
עדיין בשלוותה
אז כך היה דבר, כמוהו לא נשמע עוד
וכך הוא יסופר (כמו בכל הדרמות):

כשהאופל ללא אופי והדרמה בלי גבולות
המסך יורד אפילו
על גדולת האהבות.