הגשם ניתך בחוץ בצבעים של ירוק ואדום וסגול, וכל הספוג ששימש
כמדרכה בימים אלו היה רטוב ונפוח. באותו רגע, ידעתי שאני יכול
להיות כל מה שאני רוצה. כל החיים, כל מה שאני רוצה.
עכשיו למשל, אני אריה. אני מלך העולם, אני אריה, ואם הייתי
רוצה, הייתי מוריד לכולכם את הראש בביס וחצי. אבל לא בא לי. לא
היום לפחות.
אז שאגתי לי קצת, על המרפסת, ולקחתי ביס מהמעקה העשוי מרציפן.

בסופו של דבר, כל העניין היה די משעמם בשבילי אז ויתרתי על
הקטע של האריה, וחזרתי להיות סתם עצמי. תוך שניות נהיה לי קר,
כי הפרווה החמימה שלי נעלמה, אז נפרדתי בלחיצת יד מהמרפסת
(שנשמה לרווחה ברגע שירדתי ממנה, באמת התחלתי להשמין, מסכנה),
ויצאתי אל הגשם.
פעם שמעתי שיש מקומות שהגשם לבן והרבה הרבה יותר קר מפה. חשבתי
על זה וקימטתי את מצחי. גשם לבן? זה לא משעמם? הסתכלתי סביבי
וראיתי את אלף הצבעים של הגשם, כל טיפה בצבע אחר, לא תמצאו
שתיים דומות. ניסיתי לדמיין את כולן לבנות, ואפילו הורדתי את
המעיל כדי שיהיה לי יותר קר, אבל זה דיכא אותי, לוותר על כל
הצבעים. אז הפסקתי.
אז סתם, הסתובבתי לי ככה בגשם, והייתי די מדוכא. אני תמיד נתפס
למחשבות מדכאות שלא עוזבות אותי, אני שונא את זה.
פתאום, תוך רגע, בהפתעה לא צפויה, נהייתי עכבר. עכבר שחור,
אפילו. פעם איש אחד שהיה לי די מוזר, אמר לי שעכברים יכולים
לסובב את הראש ב360 מעלות. ניסיתי לעשות את זה, וסובבתי את
הראש עד שהגיע לזווית לא כ"כ טבעית, שמעתי קנאק-קנאק עמוק מתוך
הצוואר שלי, וידעתי שהאיש ההוא שיקר לי, בן-זונה.
בכל מקרה, החלטתי לנצל את הסיטואציה ולהתפעל מהזנב שלי. תמיד
רציתי שיהיה לי זנב, גם בתור בנאדם. זה פשוט איבר כ"כ שימושי.
ושם, בקצה הזנב שלי, נח פונפון כזה, פונפון פרוותי וכתום, שהיה
כ"כ מגוחך עד שהתחלתי לצחוק ולצייץ צחקוקים עכבריים.
ניערתי את הפרווה שלי מהגשם, וזחלתי לתוך תעלת הביוב. מילאתי
את ריאותיי הקטנות באוויר הירקרק, ומצמצתי פעמיים. השופכין
עצמו, נצנץ בצבעים ורודים, שהכאיבו לעיניים שלי. פתאום נהיה לי
שם חשוך, ובודד, ולא רציתי להישאר שם יותר, אז חזרתי לרחוב.
רציתי לחפש מישהו, ידיד, או סתם מישהו שיעריך את הכישורים שלי.
הרמתי את ראשי, שנהיה כבד, הבנתי ששוב אני מישהו אחר. הבנתי
פתאום, בעודי בוחן את חתול הרחוב המנומר שהוא בעצם אני, שהגעתי
לרחוב אחר לגמרי. הבתים היו גדולים יותר, הכביש היה רחב יותר,
והאנשים היו שונים, מאוד.
רק הגשם היה אותו דבר. הודיתי בלבי על הגשם, שמכין לי בית בכל
מקום, וידעתי ששוב החיים כיווני אותי למקום חדש, עם סיפור אחר
ודמויות שונות, ולכן לא ניסיתי לחזור אחורה. הלכתי לאורך הפסים
הלבנים המקווקווים שעל הכביש בזנב מורם ובראש גאה, וגם הגדלתי
את גופי מעט, הודעתי לכל החתולים האחרים, שהיום אני המלך פה.
רק להיום.
ונראה כבר מה מחר יביא.