רחובותיה של העיר עטו אפור,
רוצה מהר לחוות, לזכור...
סתיו, חולף ביעף, עוד עונה נגמרת,
העלים משנים צבעם, לצבע השלכת.
אני בגשם נשטף, קצת מכושף,
ועכשיו, זה המצב.
ענן כבד, עוד איש בודד,
שמהלך ברחוב החשוך,
נהיה לי קר, נהיה סבוך.
אין עוד שינוי, עוד סתם בילוי,
מאבד לאט את התום.
רק ביקשתי, אבל ידעתי,
דמיון שתעתע בחלום.
אני משגע, ולא נוגע,
מטעויות לא לומד,
בשקט שלי, בשקט פנימי רועד.
הזמן פועם בי, אבל הלב שותק,
אני נחלש אך מתחזק,
השמש קמה, ומציפה בה,
האורות מהדהדים...
רוצה לדעת, וגם לגעת...
הלב פצוע מבפנים.
פזמון:
מישהו רוצה, מישהו רואה.
מי אמר שדמעות הן שקופות.
מישהו חווה, עוד משהו נוגה...
בסוף הוא לומד מטעויות.
חולפים ימים ועוד עונה,
ואין סימן להבדיל,
קור מנפץ, ומחלץ...
כמו בכל יום חורף רגיל.
מנסה רק לחשוב, ומקרוב,
אין לי מנוחה, מנוחת עולמים.
אולם מתי, תנחת עליי,
רגיעה דקה של נחת בפנים.
מישהו רוצה, מישהו רואה,
מי אמר שדמעות הן שקופות
מישהו חווה, עוד משהו נוגה...
בסוף הוא לומד מטעויות.
הדמעות, והטיפות מחלחלות ומרטיבות את בגדיי,
רוצה לזעוק, וגם לשתוק, מתי אותו היום יגיע אליי.
אני בוכה, ומנסה, לעצור את הכאב בזמן,
אך מאוחר, היום נגמר, רק הופך לזיכרון ישן.
מרגיש דפיקה, ופעימה,
רצון לצאת וגם לכבוש,
עוד לא נמס, מחכה לנס,
שיסדר ת'מחשבות שבראש.