גשם שוטף את רחבת בית הספר.
אני אוהב גשם, אני אוהב את הטיפות הניתכות על הרצפה,   אני
אוהב את הקור שמכה על הפנים, אני אוהב לראות אנשים ברחוב
מכוסים במטריות שלהם, מקדישים קצת זמן למחשבות במקום זמן
שמוקדש אל הסביבה.
הכי אני אוהב לבכות בגשם, כי זה נותן הרגשה שמישהו בוכה איתך,
מנחם אותך, גורם לך לחשוב שהכול יסתדר בסוף.
נכנסתי לכיתה ספוג במים, מביט על המראה הרגיל.
חבורה של בנות מחייכות מתאספות מסביב ל 'ראש חבורתן' הילדה
הדומיננטית, זאת שמקדישה את זמנה לספר לשאר את סיפוריה
הבדיוניים, אשר נבלעים בצמאה על ידי עיניים בוהקות שסובבות
אותה תמיד.
קראו לה שחר, ואני שנאתי אותה.
לא מקנאה, מהתבוננות על התנהגותה ועל העצם שכולם מסתודדים
סביבה, בכדי לשמוע קומץ של שטויות.
הנחתי את התיק הרטוב על גב הכסא ויצאתי מן הכתה, החזקתי בידי
את הספר החדש שהשאלתי מן הספרייה, חשבתי לקרוא קצת בשביל
להעביר את הזמן כי משום מה, משהו היה חסר לי, הרגשתי מעט בודד
ולא הבנתי למה.
כשיצאתי, נשמתי לרווחה את האוויר החורפי שאני כל כך אוהב
והלכתי לעבר הספסלים בכדי לקרוא את הספר.
אנשים רבים עברו במסדרון, התנגשתי ברבים מהם.
"סליחה." ביקשתי מכל עובר ושב והם חייכו באדישות או ענו חזרה,
"זה בסדר."
ילדה אחת שבהתה ברצפה הלכה לעברי, כתפה התנגשה בכתפי.
"סליחה." ביקשתי בפעם העשירית לפחות, הילדה המשיכה ללכת,
עיניה לא נעו מהמיקום בו היו קודם.
אני לא יודע מה דחף אותי באותו הרגע, אך לפתע מצאתי את עצמי
צועק אחריה, "היי! אמרתי שאני מתנצל! לפחות תגידי שאת סולחת."
היא הסתובבה ונעמדה מטר מולי, פרצופה העטה הבעה לא מבינה, היא
שתקה.
מצאתי את עצמי שומע את השקט שלה, דבר לא יותר, כאילו התחרשתי
לרגע.
"עשיתי לך משהו?" היא שאלה בקול חנוק שגרם לרעדות בגופי,
בעיניה עלה צל של בהלה.
"לא... לא כלום. סתם, חשבתי ש... חשבתי שכשטועים אז הצד השני
צריך לסלוח." הצלחתי להגיד בקושי.
לא הבנתי מה קורה לי,   הרגשתי כי עליי לדבר איתה, סוג של
דיבור אשר מדברים עם אדם מיוחד.
אך לא ידעתי איך להתחיל.
קול של גיחוך עלה ממנה, "לפעמים זה לא ככה." היא המשיכה לדבר
בטון הקול החנוק שלה.
"את לא בדיוק מתכוונת אליי, נכון?" קפאתי במקומי והיא התקרבה.
"אני, אני כבר לא מתכוונת לכלום."
"מה זאת אומרת?" הסקרנות החלה לעלות בי.
"אני פשוט לא יכולה."
"למה?"
"אתה תצחק עליי." קולה החנוק הפך לחלוש כמעט, היא הרכינה את
ראשה.
"לא, לא! ממש לא. אני לא צוחק על אף אחד, באמת." אמרתי
בעדינות.
"אז תשב, אני אספר לך." היא אמרה ואני לא הבנתי, לפתע מצאתי
את עצמי בחצר בית הספר ליד הספסלים, לא יכולתי לעשות דבר חוץ
מלשבת. הייתי המום.
"אז למי את לא סולחת?" אמרתי לאחר שהייה קצרה.
"אתה יכול לקרוא לה שחר." היא אמרה, קולה החנוק נעלם, והפך
לאדיש ומרוחק.
"מהכיתה שלי?" שאלתי.
"מהכיתה שלנו."
"סליחה, אנחנו באותה הכיתה?" שאלתי לא מבין. מעולם לא ראיתי
אותה קודם לכן, איך ייתכן שאנו באותה הכיתה?
היא קמה ממושבה, "ידעתי, ידעתי שאתה בכלל לא מכיר אותי!"
"אני.. אני מצטער!" אמרתי, מעט מבוהל, פחדתי שתיעלם.
היא התיישבה מיד, "זה בסדר, הרי ידעתי את זה. אף אחד כבר לא
מבחין בי. אתה יכול להיות רגוע."
"אז מה שחר עשתה לך?" ניסיתי להעלים את צערה.
"אני ו... שחר." היא החניקה את השם, כאילו היה זיכרון שורף.
"היינו חברות טובות לפני המון זמן," היא נעצרה והרכינה את
ראשה בכדי לחשוב, ואז המשיכה. "למעשה, החברות שלנו התקיימה
ביקום אחר, כנראה, לפני המון זמן."
"יקום אחר? אני חושב שאיבדתי אותך."
"אתה לא מאמין לי." היא אמרה אדישה, "פשוט, הקשב עד הסוף."
"אני מקשיב."
"אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, אבל בעולם שדומה לעולם
הזה, לשחר לא קוראים שחר.
השם של שחר הוא נועה, לי קוראים שחר. ואתה, אתה היית חבר
שלי."
"סליחה?" לכך לא ידעתי כבר איך להגיב.
"אהבת אותי, אהבת באמת, ואני אהבתי אותך." היא התעלמה
מתגובתי, כאילו הכינה את עצמה מראש, "היינו סוג של זוג
מהסרטים, הכרנו בחורף, כשחיכינו שההורים יבואו ויחזירו אותנו
הביתה מן הגשם השוטף. ההיכרות הזו נמשכה במשך חודש עד שבסופו
של דבר הפכנו לזוג.
הייתי מאושרת, הייתה לי את נועה בתור חברה טובה, היו לי הורים
שאהבו אותי, חדר משלי,   היה לי אותך.
תמיד ידעתי שבתוך הסיפור המושלם הזה מסתתר משהו שהוא לא כל כך
מושלם.
נועה רצתה את האופי שלי, את האופטימיות שלי, את התחכום שהיה
לי, היא רצתה את חיי.
ערב אחד היא הזמינה את שנינו אל ביתה, ישבנו בתוך החדר שלה
והיא כיבתה את האורות, הדליקה נרות ושמה במרכז החדר רולטה
שחורה.
'מה זה?' שאלתי אותה, 'לא נראה סרט היום?'
'לא, היום עושים משהו מיוחד, נשחק משחק.'
'אז תסבירי את ההוראות של המשחק כדי שנדע איך לשחק.' אמרת
בטון קשוח יותר ממני, תמיד חשדת שיש בה משהו מוזר.
'שחר, אם את כל כך רוצה לדעת מה ההוראות, את יכולה לקרוא
אותן. הנה, הן מונחות לידך.' היא זרקה לעברי את מילותיה ואני
הבחנתי בנייר שחור ועליו אותיות כסופות: "שנה את עולמך במס'
שניות, גלגל את חוגת הרולטה וחייך ישתנו לעין שעור!"
'נועה, זה לא מוצא חן בעיניי.'
'את תראי שיהיה כיף, אם תרצי לפרוש באמצע נפסיק, בסדר?' היא
חייכה אליי וסבבה את הרולטה, הבטתי על הרולטה   מהופנטת, עיניי
הסתובבו יחד עם החוגה, לפתע עייפות כבדה נפלה ועיניי נעצמו.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת, הזיכרון היחיד מחיי הקודמים."
"ומה עכשיו?" שאלתי, נמשך לסיפורה, אף כי היה בלתי אמין
בעליל.
"כשהתעוררתי," היא המשיכה, "מצאתי את עצמי שוכבת על מדרכה
בעיר, קרן שמש סנוורה את עיניי ועוררה אותי, ידעתי איפה אני
נמצאת ומן הרחוב הלכתי לכיוון הבית שלי.
כשהגעתי ראיתי מחזה מוזר, נועה יוצאת מביתי אל המכונית של
אבי, הוא נושק לה ומחבק אותה כאילו הייתה בתו.
'נועה!' צעקתי אליה מרחוק, היא הביטה אליי מחייכת, אבל לא
ענתה והמכונית של אבי נסעה.
הלכתי לעבר בית הספר, ידעתי שאבי לקח אותה לשם, זה המקום
היחידי שאבי אוסף אותי אליו.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי אותה מדברת עם חבורה גדולה של בנות, זה
לא היה אופייני לנועה, בדרך כלל נועה הייתה יושבת בשולחן
האחרון בכיתה ובוהה בעננים, אהבתי שהיא עשתה את זה.
כשהגעתי היא נפרדה מחבורת הבנות והלכה לעברי, 'נועה, דברי
איתי. למה לא ענית לי כשקראתי לך?' אמרתי לה, בקול מתחנן.
אני זוכרת את החיוך שלה, זה היה חיוך מרוצה, חיוך מאושר, 'כי
עכשיו המשחק מתחיל, את תראי בעצמך.' היא אמרה לי בשקט ואז
פנתה אל חבורת הבנות שאיתן דיברה קודם.
פניתי לאחד השולחנות והתיישבתי מאחוריו, ניסיתי לשחזר את
האירועים האחרונים שאני זוכרת, ונזכרתי בלילה ההוא, של המשחק
עם הרולטה השחורה.
אז, אתה נכנסת לכיתה.
עיניי בהקו מאושר, חשבתי שלך יש את התשובות, שאתה תוכל להסביר
לי מה קורה פה, שתרגיע אותי ותגיד שהכול בסדר, שיש למראות
שראיתי הסבר.
'עידו!' קמתי לעברך ואתה אפילו לא העפת בי מבט, המשכת ללכת
לעבר הכיסא הקבוע שלך, 'נו עידו, מה קורה לך, למה אתה מתעלם
ממני, עשיתי לך משהו?' שאלתי בעדינות.
לא ענית לי, הנחת את התיק על משענת הכיסא והתיישבת עליו.
'דיי, תפסיק עם זה!' צעקתי אליך והמשכת להתעלם, התקרבתי אליך,
ניסיתי לגעת בגבך.
והיד... היד שלי, היא עברה בתוכך, כאילו הייתי רוח.
שפשפתי את עיניי בחוזקה וניסיתי להרגיע את עצמי, 'אני רק
חולמת, זה בכלל לא אמיתי, עוד כמה דקות אתעורר והכול יחזור
לקדמותו.' הצלצול קטע את מחשבותיי ומיד לאחר מכן המחנכת שלנו
נכנסה, היא הוציאה את יומן הכיתה, התיישבה והחלה לקרוא שמות.
עכשיו, יותר מאיי פעם חיכיתי שהיא תקרא את השם שלי, כדי שאוכל
לצרוח 'כאן' ואז כולם יבחינו בי, או אפילו יסתכלו עליי מוזר
ואז הכול יחזור לקדמותו.
'שחר תדמור.' שמעתי את המורה קוראת בשמי וצרחתי אחריה, 'כאן!'
אבל קול אחר הקדים אותי, קול שהגיע מהשורה האחרונה בכיתה,
'כאן.'   הוא אמר, מרוצה. הסתובבתי בכדי לראות מי ענה את השם
במקומי, זו הייתה נועה.
לא הצלחתי לעצור את עצמי, משכתי את רגליי אל מקומה והתיישבתי
לידה.
'עכשיו הבנת?' היא עצרה את עצמה מלצחוק.
'ענית במקומי, יצאת מהבית שלי, עידו מתעלם ממני. תסבירי לי
בבקשה מה קרה?'
'את כבר לא שחר תדמור.' היא אמרה בפשטות, 'אני שחר תדמור.'
'מה זאת אומרת? ומה אני?' שאלתי מבוהלת.
'את? את כלום, את בלתי נראית.'
בהתחלה, כמוך, לא האמנתי לה.   אבל ככל שהזמן עבר גיליתי שמה
שהיא אמרה נכון. לא ישנתי בבית שלי, היא ישנה, לא לבשתי את
הבגדים שלי, היא לבשה, אפילו את התכונות שלי היא לקחה - ככל
שעבר הזמן ראיתי שאני הופכת לחסרת אישיות, אדישה, משעממת, ובה
יש את כל תכונותיי שלי, את המשפטים שלי, את המבטים שלי, ממני
כולם התעלמו, לא ראו אותי ובסופו של דבר גם היא.
היו המון פעמים שניסיתי להגיד לה שאני רוצה להפסיק את המשחק,
כמו שהיא הבטיחה. אבל היא בכלל לא הסתכלה עליי." היא עצרה
מלדבר וגם אני שתקתי.
"אתה עדיין לא מאמין לי!" היא צעקה אחרי מספר דקות.
"אני לא יודע איך להאמין."
"אתה רוצה שאוכיח לך?" היא שאלה, חזרה אל הטון האדיש.
"קדימה."
היא קירבה את ידה אל כתפי וניסתה לגעת בה, אך פתאום הבחנתי
שידה עברה דרך הכתף, אז היא הניחה את ידה על פניי, "אתה מרגיש
משהו? אתה מרגיש את המגע שלי?" היא שאלה.
"אני..." התחלתי לגמגם, "אני מרגיש קור."
היא חייכה באדישות, "אני יודעת. עכשיו אתה מאמין?"
"כן." אמרתי חנוק, "אז איך זה יכול להיות שעכשיו אנחנו
מדברים?"
היא הביטה אליי נחושה, "כנראה שזו הפעם האחרונה." ולפתע כל
מסכת האדישות שעטפה נעלמה, היא השפילה את ראשה והחניקה את
דמעותיה,   "עכשיו, כנס לכיתה, המורה כבר בדרך."
הרמתי את רגליי ורצתי אל הכיתה במהירות.
לא הפסקתי לחשוב על הילדה הזו לאורך כל היום, חיפשתי אותה
בהפסקות בין השיעורים, בדרך חזרה התבוננתי סביבי, כשהגעתי אל
ביתי התהלכתי בו כמו מטורף, אבל היא לא הופיעה.
היא הטרידה את מחשבותיי.
ידעתי שלא דיברתי עם עצמי, ידעתי שלא חלמתי,   הרי הסיפור
שספרה לי נשמע כל כך קרוב ומוכר, ההלם שחטפתי שלא הרגשתי את
מגעה, שידה עברה דרך כתפי, האמפטיה שחשתי אליה, אמפטיה שלא
הרגשתי לאף איש, הדברים האלה לא קרו לי במקריות, ודמיוני אינו
מפותח כל כך, לעולם לא אוכל לדמיין סיפור שכזה.
בערב כבר לא יכולתי יותר, יצאתי עם הספר שלא הספקתי לקרוא
והלכתי לעבר הספרייה, חשבתי שההליכה לספרייה והאוויר שבחוץ
ירגיעו אותי קצת.
הקור החורפי שוב הכה על פני, הרוח הגועשת נפנפה את העצים
כאילו היו מטליות בד, חלקם כמעט ונסחבו ממקומם.
המשכתי ללכת, בדרך עברתי בשכונה של הבניינים הישנים בעיר,
תמיד עניין אותי לדעת איך זה לגור בשכונה ישנה כזו, שחלק גדול
מהשכנים אמור כבר להתגורר במחלקה הגריאטרית באיזה בית חולים
גדול.
"עידו!" שמעתי מישהו קורא בשמי והסתובבתי למשמע הקול, זו
הייתה היא, הילדה ללא השם.
היא עמדה על גגו של אחד הבניינים, חיוך מוזר התנוסס על פניה.
"מה את עושה שם למעלה?" שאלתי, "את יכולה ליפול!"
"החלטתי לשים לזה סוף." היא אמרה, והחלה לצחוק.
"לא, את לא מתכוונת לזה..."
"אתה לא מבין! אתה לא יודע איך זה לחיות חצי שנה כשאף אחד לא
יודע מי אתה, כשההורים שלך לא מזהים אותך, שהחליפו אותך
במישהו אחר!" היא קטעה אותי וצעקה אליי.
"אבל הנה, אני רואה אותך, אנחנו מדברים!" צעקתי חזרה.
"זה נגמר עידו, היא ניצחה במשחק."
נכנסתי אל הבניין במהרה ועליתי במדרגות עד לגג, כשהגעתי גבה
היה מופנה אליי, והיא הלכה באיטיות לעבר הסוף.
"שחר! אל תעשי את זה, בבקשה! אני אוהב אותך שחר!" צרחתי כמו
מטורף לפתע הרגשתי כאילו אני מישהו אחר.
"אבל לא קוראים לי שחר, אין לי שם." היא אמרה בשקט, וגופה נפל
מהבניין.
לא יכולתי לשלוט בעצמי, רגלי קרסו וברכיי השתפשפו בבטון ממנו
היה בנוי הגג, לא הוצאתי הגה מפי.
גשם התחיל לרדת, ניסה לשטוף את הדמעות שגלשו מעיניי ללא
הצלחה.
שכנה שגרה בבניין מצאה את גופתה בבוקר ודווחה למשטרה, בחדשות
אמרו כי 'נמצאה ילדה בת 16, לא מזוהה.' כשקברו אותה בבית
הקברות אף אחד לא בא לצפות בטקס, היו שם רק רב אחד וקברן, אני
התבוננתי מהצד.
"אתה קרוב אליה?" אמר הרב לאחר שהיא נטמנה באדמה היטב.
"אני אח שלה, גרנו בפנימייה, היא הייתה הכול בשבילי." שיקרתי,
והוא הניח את ידו על כתפי, "אני מצטער." הוא אמר בשקט והלך
משם.
כשיצאתי מבית הקברות, שחר מכיתתי עמדה בכניסה, היא הביטה בי
דיי המומה, "מה אתה עושה פה?" היא הצליחה להוציא מפיה לאחר
שהייה.
"באתי לראות איך קוברים אותה." עניתי ישירות.
"אבל איך..."
"נועה, גם אנשים בלתי נראים הם אנשים." זרקתי לעברה והמשכתי
ללכת.