אישה,
כל כך קשה למצוא, דרך להגיע,
אני בוער אלייך, אך אינך נפתחת בפניי,
אני קורא לך, ואינך עונה;
את קצה של קרחון
שנועדתי להשאיר בו טביעות רגליים,
דרך שדות הקוצים והציפורניים הארוכות של שיגעון
שאת שורטת בי,
עוד אמצא את הדרך אלייך

מתוקה,
את מפחדת,
את שוכחת (או בתמימותך אינך יודעת) שהפחד הוא חולשה,
הפחד הוא קוטל-הבינה,
חולשה נוראה שבכוחה למנוע,
את הדברים המופלאים ביותר,
למשל,
זרים יושבים על ים כינרת,
מביטים זה לזו במאורות עיניים,
הרגשה חריפה של דה-ז'ה-וו חומקת,
בצמרמורת מהמותניים עד לשרעפת.
חולשת הפחד היא חטא נורא
ולרוב היא גובה את שילומיה בחרטה,
נוטה היא להפוך את הראש על הכר בדאגה,
פעם אחר פעם עד שהבוקר בא,
כהמשך הכפוי של היום הקודם

אהובה,
     הייתי טיפש,
         הייתי צריך לחכות בשבילך על אדמת המגן,
עד שהיית קוראת לי לבוא בזמנך,
בהתלהבות שלי הברחתי אותך אל מחבואייך,
ואת נפשי כיליתי בכסיסת ציפורניים
על מפתן ביתך,
אבל לא באת

להתאהב בך מהר מדי
ולא לאפשר לך את הצוהר לראות,
אותי, כמו שראית לילה אחד בראשית,
אדם בדמות סלע עם עיניים ובהם שקיעה,
הייתי מגיע כשהזמן בוחר להבשיל,
אבל כשלתי בצעדיי,
הייתי נחפז ואחוז התרגשות מזיקה,
עוררתי את כל העטלפים הישנים במערה
שנענו במשק כנפיים מלא באימה,
הצתתי אור ראשון ללא הכנה ראויה,
הברחתי אותך אל פינה חשוכה

אסור לי להביע חרטה,
רק טעות מיני רבות על רצף זמן מתעקל,
ואם הרגשתי בך נכון מתחילה
(כך לעצמי אני אומר)
אין מקום להודאה בתבוסה,
את עוד תפני לי מקום בזה הצפוף עולמך
(כך לי עצמי, מנחם ואומר),
עוד תודי לי בבוא היום,
על שאינני מוותר


ויבוא הזמן ותתגשם הנבואה
שלחשה לי ציפור פצועה בלילה של ההתחלה,
ואת תביטי בי בעיניים שלך
ולא תמצאי לזה מילה,
תצחקי לי שככה התבלבלתי בתשוקותיי,
אך בליבך תעניקי מחילה שלמה

עד לשם הדרך ארוכה,
תצטרכי ללמוד לסמוך עליי במהרה,
עוד בטרם יסגר חלון הזמן של האפשרויות החופשיות,
אז,
     יקרה שלי,
                          יהיה כל זה אבוד,
                                                         
לזמן ארוך,
                                                           
                   מדי

ויהיה זה חבל,
עצוב עד בלי די,
לאבד בלי להחזיק לרגע,
אוצר מפואר.
אצבעות הידיים המפלסות דרכן בחשש,
לעולם לא יזכו להגיע אל כף היד האחת,
בה ירגישו בביתן,
כף יד שהיא חוף מבטחים אחרון,
ואהבה שהיא מיקרוקוסמוס של עולם,
תקוע על שירטון כמו ליחה בגרון,
שאי אפשר בשום אופן לירוק,
תתבקע לשניים ללא פיתרון,
וכל אשר בחוזק התעקש להיות,
ירד לטמיון


נביט אל שקיעות
לא מאותם המקומות,
הקסם יעבור מהעולם
באותו אופן שבא,
נתיב זהב של כוכב נופל
ושוב נביע בלב את אותה המשאלה





12/11/2006