הדבר שהכי הפחיד את נימרוד הייתה קרות-הרוח שלו כאשר היה
עצוב.
הוא ידע איזה דיסק בדיוק לשים ע"מ להגיע לרמה מסוימת של עצב,
לא ממש להגיע כמו להגדיר את העצב למען האמת..

לדוגמא moby לעצב אבל אופטמי ("...i'm gonna find my baby"),
בקטגוריה זו נכנס לו גם בק.
בדרך למחשבות סופניות הוא נהג לעבור בתחנות-ביניים כ'air',
ביטלס, מאסיב-אטאק, מסקליטו, פינק פלויד, רדיוהד, ברי ואסף
אמדורסקי.
תחנת המוצא של אותה דרך מחורבנת הייתה דחיפה קלה ועדינה של
מחזיק-התקליטים פנימה, לחיצה רכה על ה-play, שכיבה על הגב,
בהייה ממוקדת בשום דבר מסוים שבשמיים, כאשר לצידו מונחת סכין
יפנית, כמות לא מבוטלת של פרחים חתוכים בדף-נייר מקופל ומחברת
השירים שלו.

ככה בדיוק הוא נמצא בשני לדצמבר ע"י רומי, ידידתו הטובה, כאשר
בידה עוגה עם 19 נרות - חתיכת מסיבת-הפתעה...
היא התחילה צועקת בקולי-קולות כאשר היא מחבקת את גופו שהיה עוד
חם, צעקות שהעירו את הוריו של נימרוד - אביו מיהר לצעוק לו
שיילמד כבר להתחשב בהם ושיהיה בשקט.
מוזר. זאת בדיוק המחשבה שעברה אצל נימרוד כמה שניות לפני
שהחליט לחתוך.
נימרוד, שהתחשב בצורה מוגזמת בסביבה, החליט שהפעם הוא סוף-סוף
יעשה משהו שממלא רק אחר האינטרסים האישיים שלו, הוא אמנם השאיר
פתק עם המילים: "אני מצטער" באותיות חזקות וברורות, אבל זה היה
הכרחי מבחינתו בהתאם לנסיבות.

הכי הצחיק את נימרוד בהלוויה כאשר הוא שמע את אותם אנשים,
חבריו הטובים ע"פ הגדרה מוזרה, מספרים על האיש הטוב שהיה כאשר
הם מבליטים את העובדה שהיה מוכן לתת מעצמו הכל על מנת לעזור
להם, ל"חבריו".

רומי נשארה זמן רב אחריי כולם בקבר עם עיניים רטובות, מאז אותו
ערב מקולל היא נמצאית בהלם ומתקשה לתקשר עם הסביבה.
לאחר שהיא הלכה נימרוד הפסיק לצחוק והתמלא בחרדה שמא עשה טעות
נוראית. אחריי ששמע פתאום עד כמה  חבריו, שנראו לו שוב כחברים,
העריכו והבינו איזה איש איכותי הוא היה.
הוא רצה לחזור בדיוק לנקודה הזו של אחריי ההלוויה ולחזור לחייו
חסרית התכלית אמנם, אבל לפחות הוא ידע סוף-סוף שחבריו מעריכים
אותו. אפילו עופר, עוד "חבר הכי טוב" קר שלו, שבאיזשהו שלב
בחייו החליט לנטרל את הרגש ולתת לראש להוביל (חודש אחריי
שהתגייס...), בכה והתנצל בפניי נימרוד על אותו נאד נפוח וקר
שהיה.

היה קשה לנימרוד לצפות בהלוויה, זה היה בדיוק כמו שהוא תיאר
לעצמו אותה בכל אותם פעמים שהסכין לא התמלאה בדם.
למרות העצב שמילא אותו, הוא כל-כך שמח לראות את האנשים שבאו
ובכו.
אפילו אביו, שאיבד הורים ואח בתאונה קטלנית ועמד בהלוויתם
כקצין בהלווית אחד מחייליו, הזיל דמעה - נימרוד חשב לעצמו
בגיחוך עצוב האם כעת הוא מרגיש פחות 'גבר', כאדם שאמונתו היא
ש'גברים לא בוכים'.
לצערו, התיאוריה שלו לגבי הערכת דבר רק לאחר שהוא לא נמצא שם,
התגלתה כנכונה על בשרו הוא.

הוא כל-כך רצה לחזור לעולם ולשמור על הפתיחות והרגישות הכל-כך
מיוחלת הזו עם חבריו.
כאשר בירר עם הממונים כיצד הוא יכול לעשות זאת, הם הסבירו לו
שהוא יכול להיות רוח רואה ואינה נראית בעולם במידה ויעבור מבחן
לבדיקת המוסר שהם חיברו בנוסף לשעון הזוהר שלו.
הוא כמובן עבר את המבחן בהצלחה ונפרד בכעס משעונו.

הוא הספיק להגיע ליום האחרון של השבעה שלו, כאשר הבית כבר
התחיל להתרוקן, הוא בעיקר ליווה את חבריו בדרכם ושמח לראות
שאכן כפי שקיווה ההתאבדות הניבה פירות בקרב  החברים ונוצרה
רגישות ופתיחות בינם לבין עצמם, הוא ממש הזיל דמעה בגאווה כאשר
ראה את דובי, אביו, מחבק חיבוק חם ומנחם את עופר - לא עוד
לחיצות ידיים קרות ורשמיות.

לאט לאט התפתחו במושב חיי-לילה מרתקים, מטרה מיידית אותה שם
לעצמו ראש-המושב לאחר ההתאבדות. כל המושב התאחד, פתאום כבר לא
הפריע ליהונתן לשבת עם דוד בפומבי מבלי להרגיש במבוכה.

מאוחר יותר יוסיפו לשם המושב את שמו של נימרוד.

ברגע זה הוא הבין עד כמה ההחלטה שלו הייתה נכונה והכרחית בהתאם
למצב החברה. לצערו הוא לא הספיק להנות מהשינוי - ככה זה עם
אנשים שמקדימים את זמנם.

בימים אלו, אגב, הוא שומע בעיקר בוב מארלי וג'ימי הנדריקס.