כל אחד מאיתנו הורג לפחות כמה מאות נמלים בשנה. לא שאנחנו
רוצחים אנחנו פשוט לא רואים אותן.
אם תשאלו נמלים מה הם רואים כל היום, זה סוליות נעליים.
ולא כמו תושבי הצפון שיכולים להכנס למקלטים עם כל אזעקה, אין
להן שום התראה מוקדמת והם לא יכולות לחזור לקן שלהן.
יום אחד, עמליה, נמלה מהרצליה פיתוח, החליטה לעשות את שעת
הכושר היומית שלה ולצאת להליכה. בדרך כלל היא יותר טיפוס של
פילאטיס אבל התבטל בגלל המצב. כדי להוסיף לכושר היא לקחה איתה
גרגר אפון ירוק וסחבה איתה על הגב.
עמליה הלכה לה עם הווקמן והאפון, כמעט רוקדת. היא הלכה והלכה
והלכה עד שמצאה את עצמה במקום מרוחק מאוד.
היא זיהתה את המקום לפי ריח חזק של פלאפל מהול בריח חזק של
זבל. כן... היא הגיעה לרמלה.
בדיוק הגיעה לקן נמלים שנמצא בלב העיר וכל הנמלים היו בישיבה.
"שלום" אמרה עמליה לאחד הנמלים "אני עמליה מפיתוח".
"אהלן" ענה לה נמלה ממין זכר "אני הרצל, כמעט כמו הרצליה פיתוח
רק שקוראים לי פה הרצל הלא מפותח".
"על מה אתם מדברים פה? עוד פעם יש בלאגן עפ הנמלים הערביות?"
שאלה עמליה.
"לא" ענה הרצל "אנחנו מחפשים דרך שלא ידרכו עלינו כל כך הרבה.
כבר מתו לנו 180 השבוע, כבר אין לנו זמן לעבוד רק לכסות בחול"
"אהההה" התפרצה עמליה, "יש לי פתרון בשבילכם. אני הלכתי לכאן
מהרצליה עם גרגר אפון ירוק ולא דרכו עליי"
כולם החלו להתלחשש.... באמת יראו אותנו עם גרגר אפון.
מעכשיו כולם הולכים לחפש אפונים.
אחרי כמה דקות לכולם היה כבר אפון ביד, רק להרצל היה אפון ממש
ממש קטן. לא היה לו בטחון לצאת החוצה עם האפון הקטן הזה אז הוא
נשאר רוב היום בקן וקינא בחברים שלו שיש להם כזה גדול ולו יש
קטן...
כל הבנות הסתכלו עליו בצורה מוזרה. הן היו בוחרות בנמלים עם
האפון הגדול כי זה היה גורם להן להרגשת ביטחון.
הרצל הה יושב כל היום בבית, מרגיש בחוסר גבריות הולך וגובר, עד
שיום אחד קם והחליט להפגין אומץ ולצאת למרות האפון הקטן בלי
לפחד. איך שהרצל יצא מהקן ראה סוליה של "מייק" (ה"נייק" של
רמלה) מתקרבת אליו במהירות וזה היה הדבר האחרון שהרצל ראה.
ונמעך.
מוסר השכל: אל תתן שידרכו עליך רק כי יש לך כזה קטן |
