ניצחון עולה עולה. לא ממש ניצחון. ניצחון קטן, ניצחון זעיר,
ניצחון ברמות שרב עדת הטיפשים שקוראים את מה שאני מפרסמת
כנראה לא יבינו לעולם, אבל בכל זאת ניצחון. זה לא קל לנצח.
ראשית לא תמיד את בטוחה שמי שאת מתחרת מולו מבין שזאת תחרות
ושהוא עומד בפני תבוסה. שנית, לא תמיד יש מי שמזניק אותך
לתחרות. זאת לא ריצה... אבל הדבר הכי קשה זה לדעת שאני עומדת
לנצח ושאין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון. כשהבנתי שאני
עומדת להביס את אחותי הגדולה, קרנף לא קטן בפני עצמה, ולעבור
את המשקל המרבי שהיא הגיעה אליו ולהמשיך לדהור קדימה, לא
עצרתי לשנייה. ערימת הפנקייקים שהייתה על השולחן המשיכה
להתחסל מהר יותר מזה שהטבח היה מסוגל להכין אותם. אחותי נפטרה
בגיל עשרים ושלוש, לאחר שמשקל גופה הכריע את ליבה. אני הייתי
בת שש בערך   כשזה קרה. אז כבר הייתי דובת פנדה עגלגלה והעתיד
היה ברור. הורי ניגשו אלי והסבירו לי שאחותי מתה. "אז עכשיו
היא תפסיק סוף סוף לאכול כמו שהיא תמיד רצתה", קראתי בשמחה.
ללוויה לא לקחו אותי. בפעם הראשונה שהייתי בקבר שלה כבר הייתי
בסוף י'ב ובדיוק הודיעו לי מצה"ל שלא מגייסים אותי עקב המשקל
העודף שלי. נסעתי לחולון, לבית הקברות. הקבר שלה נראה רגיל,
כמו של כולם. אף אחד לא יכול לנחש שהבור שנחפר אז היה בגודל
משולש מקבר רגיל. רק התמונות שדודה שלי, צלמת במקצועה, צילמה,
מסגירות את גודל הזוועה. ההורים שלי, קנו את חלקות הקבר משני
הצדדים שלה וביקשו שהמצבה תהיה בגודל רגיל, שלא יהיו להם
בושות ממנה לאחר המוות. כשהייתי שם נשבעתי לעצמי שאני אנצח
אותה. גם אאריך שנים ממנה, וגם אהיה גדולה ממנה. ניצחון.
ניצחון עולה עולה.

שמנה.