הרמתי את האפרוח מהרצפה הקרה וחיבקתי אותו חזק חזק, מספיק חזק
כדי שהוא ירגיש, אבל לא יותר מדי, כי הוא בסך הכל אפרוח. הוא
צייץ והיה נראה מעט מפוחד אז הרחקתי עצמי ממנו, ליטפתי אותו
קלות על ראשו ועל גבו הפלומתי הצהבהב, נתתי לו לנשוך אותי
נשיכה קטנה אחרונה והחזרתי אותו לכלוב.
אכלתי ארוחת צהריים, הכלוב היה מונח על השיש במטבח ולכן יכולתי
להביט בו מדי פעם, לראות אם הוא שמח להתרוצץ בין הנסורת, אם
הוא עוד מכרסם אוכל של אפרוחים.
כשהבטתי בו זה גרם לו לאי נוחות, יכולתי לראות זאת בעיניו
האפרוחיות, הוא גם נעשה מעט תוקפני פתאום, חסר סבלנות, עצבני.
הוא בעט באוכל והסתובב. הבנתי את זה והבנתי שהדבר הנכון לעשות
הוא לעלות למעלה ולא לנעוץ בו מבטים יותר, לא להפריע לו..
ובכלל אולי לשים אותו בחדר אחר, שיהיה לו נעים, שיהיה לו
חופשי, שהעולם לא יעיק עליו, ובמיוחד אני.
פיזרתי את תוכן הכלוב ואותו בחדר האורחים, השארתי לו את כל
החדר בשבילו וסגרתי אחריי את הדלת. עליתי לחדרי.
קיוויתי שהוא מאושר.



למחרת בבוקר פתחתי את הדלת, רציתי להחליף לו את המים. הוא
התקדם לעברי בשמחה, משאיר אחריו לכלוך ובלאגן, שכלל לא היה
אכפת לי לסדר. העיקר שהוא שמח! הנחתי את ידי על הרצפה וביד
הנחתי אוכל, חיכיתי בסבלנות שיבוא, קפוצה במקומי, אפילו קצת
מתרגשת.
עודו מדדה לעברי הבטתי בו, עיניו הקטנות האדומות, הפלומה
שעדיין לא גדלה להיות נוצות, ההליכה המצחיקה והחמודה שלו, הולך
לאט לאט אליי. נראה היה שהוא שמח יותר מאתמול.
בשמחה הוא חלף על פניי ויצא מהדלת.
עברו יום ויומיים והבנתי שאני צריכה להחזיר אותו לטבע, רק שם
יהיה מאושר. לכדתי אותו בכפיי ונישקתיו על ראשו, והוא זז
בעצבנות על רגליו הקטנות, הדוקרות. את הכלוב זרקתי לפח ואותו
שחררתי אל הרחוב. ניקיתי את החדר. ניגבתי את המים, קרצפתי את
המקומות שליכלך, טיאטאתי את הנסורת שהגיעה לכל פינה. מדי פעם
עוד שמעתי אותו מצייץ, רציתי לשמוע. ידעתי שאני מדמיינת, בעומק
לבי עוד ייחלתי שיחזור. קיוויתי שהוא מאושר.

030806