קפואה. כמו שלג.
או לפחות ככה היא מרגישה. לפעמים. כשאין לה עם מי לדבר. או
כשמישהו זורק הערה, והיא יודעת שהיא לא באמת כזאת. אבל אין לה
מה לעשות בקשר לזה.
בודדה. כמו עלה שנשר.
אלפי פעמים היא שאלה את עצמה למה. למה כולם יכולים ורק היא לא.
השאלה הזו חבטה בה פעם אחר פעם, אבל אף פעם לא הייתה לה תשובה
ראויה. שהיא יכולה להסתפק בה. נותר לה רק להשלים עם העובדה
שהיא תהייה לבדה כל חייה.
חלשה.
אין לה יותר את הכוח לנסות, לברר מדוע, מדוע נגזר עליה להרגיש
כך כל חייה. ולמה אף אחד לא התחשב בה ומנסה להקל עליה בצורה
כלשהי.
מתוסכלת.
לא מבינה, איך היא אמורה למצוא אנשים שיבינו אותה באמת, איך
שהיא. בלי שהיא תרגיש את המועקה הזו בכל פעם שהיא תשמע את
הטלפון מצלצל. או את הדפיקה בדלת.

ואיך זה תמיד קורה כשיורד גשם. המועקה מצטברת ומרשה לעצמה
להתפרק במטר הראשון.
חושבת שהיא תמימה, ילדה קטנה. תקועה בשלב כלשהו בהתפתחות
הרגשית שלה. ואין לה יותר לאן להמשיך. היא בוכה אל תוך שמיכת
הפוך שלה, מקווה שמחר היא תקום בהרגשה טובה יותר. אבל היא לא.
היא מעדיפה לפול קורבן לניתוחים פסיכולוגיים, לדעות של החברה.

בשביל כולם הזריחה היא מקור לתקווה, ורק לא לה. אף פעם.
היא התייאשה מהעולם הזה.