פתאום קיץ. חם לי כל כך. אבל אני אתרגל לחום בסופו של דבר,
ולפני שאספיק לשים לב כבר יהיה שוב חורף. ככה זה, להכל
מתרגלים.
כמו כשאמא מתה. הייתי בטוחה שבחיים לא אצליח להתרגל למחשבה
שאין לי אמא. וגם לפני זה, כשאמא הייתה חולה, חשבתי שלעולם לא
אתרגל לראות את אמא שלי מחוברת למכשירים שאפילו לא ידעתי מה
מטרתם. אבל התרגלתי.
גם התרגלתי לתגובות של האנשים כשמספרים להם שאמא מתה. התרגלתי
אל המבט המרחם, אל ה"אני מצטער", אל החרטה שבכלל העלו את
הנושא.
כשמתרגלים, מתחילים לפתח שיטות התמודדות. היו לי הרבה דרכים
לספר שאמא שלי מתה. לבוס שלי הייתי אומרת "אמא שלי נפטרה",
לבנים שיצאתי איתם אמרתי "אמא מתה", לחברות שלי אמרתי "אמא
מתה מסרטן". ככה זה, לפי רמת החיבה. לחברה הכי טובה שלי אמרתי
שאמא מתה מסרטן בבלוטות הלימפה, שאין לי מושג מה זה. קצת
מצחיק שאיבר שמעולם לא שמעתי עליו לקח לי את האמא. כן, זה קצת
מצחיק.
החברה הכי טובה שלי התחתנה ועברה לקנדה.
עכשיו אני קצת לבד. יש לי מעט חברות, שהן לא באמת. מהעבודה,
שכנות וכאלה. יש לי את אחי הגדול, הוא גר עם חברה שלו והם
עומדים להתחתן. חברה שלו נחמדה. היא גם נראת נחמדה, היא
שמנמנה ויש לה פנים ידידותיות. תמיד היה לי קל יותר להתחבר
לאנשים מלאים. כמו אמא.
משונה שכשצריך להסביר איפה אמא זה מאוד קל לי, אבל כששואלים
איפה אבא זה מסובך.
3 שנים אחרי שאמא מתה אבא התחיל לשתות הרבה. אחר כך הוא הכיר
איזו רוסיה, והכניס אותה להריון לא בכוונה. אז היא לחצה עליו
להתחתן איתה, והוא עבר לגור איתה ומאז לא שמעתי ממנו. אז אני
לא יודעת איפה הוא. ואם מישהו שואל, צריך לספר לו את כל זה.
מעניין אם יוצא לו לחשוב על אמא לפעמים.
לא. הוא בטח שכח אותה כבר. ההרגל מביא איתו הדחקה, ההדחקה
מביאה שכחה.
התכונה שעוזרת לנו להשלים עם הקיים ועם הידיעה שאין ביכולתנו
לשנות אותו, היא הכניעה. והיא, למעשה, ההרגל.
אנחנו כפופים ליד הגורל. לא משנה מה נעשה, אין לנו שליטה
מוחלטת על הדברים. תמיד יכול לצוץ משהו לא צפוי.
הבנתי את זה אחרי שאמא מתה. זה הקל עליי להתמודד עם אבא.
ההתמודדות שלי הייתה הדחקה. פשוט להעלים עין, לתת לדברים
לקרות ולא לנסות להתערב. אולי זה לא הכי הגיוני, לא הכי חכם,
לא הכי אנושי, אבל זה בהחלט הכי נוח. זאת עצלות. ההרגל הוא
סוג של עצלות.
כשאני מתרגלת למשהו, גם אם הוא שלילי, אני לא אשנה אותו. אני
עצלנית מדיי בשביל שינוי.
האם זה אפשרי להתרגל לשינויים?
היה לי חבר לפני חצי שנה.
לילה אחד הייתה לנו שיחה על העצלות, כשסיימתי לדבר הוא שאל
"אם הייתה לך אפשרות להחזיר את אמא שלך לחיים, היית עושה את
זה?"
הוא תפס אותי לא מוכנה, לא יכולתי לענות. אף פעם לא חשבתי על
זה בכלל.
"אני לא מתעסקת ב'אם'", אמרתי לו.
"ובכל זאת?" הוא התעקש.
"זה טיפשי," קבעתי.
הוא קם וסתר לי. יותר משכאבה לי הלחי, כאבה לי התשובה שלי.
לא.
לא הייתי מחזירה אותה לחיים.
היא הייתה בודדה, בלי אבא. ואיך הייתי מסבירה את זה לכל
האנשים שכבר יודעים שהיא מתה?
זה שינוי גדול מדיי.
והיא תמות שוב, יהיה קשה להתרגל מחדש.
הוא לקח את המעיל שלו ויצא מהדירה שלי. לא שמעתי ממנו יותר,
וגם לא רציתי. הספיק לי ממנו. מי הוא חושב שהוא כשהוא ככה בא
ומעביר ביקורת על ההתמודדות שלי? נדבר איתו כשאמא שלו תמות.
בן זונה.
היה לו מעיל, היה חורף. היה לו קר. הוא התרגל לזה? ועכשיו,
עכשיו חם לו?
הוא אהב אותי, כל כך אהב אותי שהוא רצה לתקן אותי. הוא היחידי
שאהב אותי ככה. חבל שלא הערכתי את זה.
עכשיו כבר מאוחר מדיי, בטח יש לו אחרת.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם היה מצליח לתקן אותי. אבל אז
אני נזכרת במה שאמרתי לו, שאני לא מתעסקת ב'אם'.
אבל זה לא משנה, כברת התרגלתי להתרגל. התרגלתי להדחקה,
התרגלתי לשכחה, התרגלתי לעצלות, התרגלתי לעצמי.
עדיין חם לי.
אני אדליק מזגן, עדיף מלהתרגל.