הכלובים במכלאה הקטנה מסודרים בשלוש קומות, מונחים זה ליד זה,
צידם האחד פונה לקיר ומחזיתם ניתן לראות את אלה המסודרים
בצורה דומה בצידו האחר של החדר. נשימות מהירות ונביחות חלושות
מהווים סימן לכל כלוב, כי רבים כמותם נמצאים קרוב.
בפינת החדר, צמוד לרצפה, משחקים שני גורי כלבים, האחד חום מכף
רגל ועד ראש, בעל פרווה קצרה והשני דומה לו מאוד, אך בעל
גוונים שחורים. חוטמיהם הארוכים מרחרחים זה את זה, ואוזניהם
זקורות מן הריגוש שבפעילות. שלושה כלבים קטנים נוספים, גורים
גם הם, שכובים בפינות הכלוב ונצמדים לכלב גדול מהם משמעותית.
"לא נמאס לכם תגידו לי?" אמר באדישות הכלב הגדול, "הניחו לנו
לישון מעט".
הגורים הדומים פסקו ממשחקם והביטו בו ברוגז מסוים, אך לא חזרו
להשתולל.
"למה אתה חייב תמיד להשבית שמחות ככה?" שאל הגור החום.
"איני משבית לכם דבר, אינכם יודעים מה היא שמחה, וגם תקווה
בקרוב לא תדעו".
הגורים נשכבו עתה גם הם, ממורמרים, נראה כי בחדר המכלאה הקטן
בו מתחלפים כולם כל הזמן, היו הם היחידים אשר נותרו זמן כה רב
בכלובם. תנועת בני אדם מתמדת נראית במכלאה, ומסתיימת בעזיבתם
של עוד ועוד מחבריהם, כולם מלבד דיירי הכלוב בו נמצאו עתה.
"ספר לנו שוב מה כל כך מיוחד שם בחוץ, 'בעולם הגדול'" אמר אחד
הגורים הצמודים לכלב הגדול, פניו נראים כמו נמעכו אל תוכו
ופרוותו ארוכה ורכה.
"לא, מספיק, שמעתם אותו די והותר" התנגד הכלב הגדול.
"בבקשה, רק עוד פעם אחד, למענינו, בשביל התקווה!" הפציר בו
הגור החום.
הכלב הגדול התיישב, מתח את רגליו הארוכות, ניער את פרוותו
הלבנה והביט בגורים המרותקים. כולם ראו בו מנהיגם ואביהם,
שהרי היה הוא הכלב הבוגר היחיד בכלוב וכמו כן היחיד אשר לא
נולד במכלאה. לאחר שהניחה עליו דעתו כי כולם קשובים, החל
לספר:
"היה זה לפני זמן רב, לאחר שאמי מצאה את מותה, נאספתי ע"י שני
בני אדם. הם הביאו אותי אל ההר הענק בו הם גרו. בכלל, גרים
בני האדם על הרי ענק ובתוכם חוצבים פתחים החוצה ומדליקים אש
ללא להבה, אשר מאירה את כל פנים ההר. אני משער, למרות המראה
המאיים, כי הם מכנים מקומות אלה ביתם."
הגורים קרבו אל הכלב הגדול מעט יותר, מרותקים לדבריו, עיניהם
הבוהקות חולמות באותם רגעים על חייהם בתוך אחד מאותם בתים,
אותם חוצבים להם בני האדם.
"ביתם מכיל כל כך הרבה דברים, אני מתפלא כי אין ההר קורס
מכובדם, כל מיני חפצים מוזרים, תמונות של בני אדם, אך צבועים
שונה ואינם ברורים כלל, מקומות לישיבה, לאכילה והכל בעזרת
חפצים העשויים עץ חום, כהה ונוצץ, נראה כי הם משקיעים הרבה
לטובת התאמה בין חפציהם השונים. מהפתחים הרבים ניתן היה לראות
הרים רבים נוספים, ושבילים חצובים באבן אפורה ועליה קשקושים
מוזרים, ונראה כי החופש להלך נתון היה בידי אורות צבעוניים
ומשונים התלויים גבוה באוויר. פעמים רבות יצאתי להלך איתם,
ובאותה הזדמנות עושה את צרכיי, ומאושר הייתי בכל פעם- למראה
כל אותם דברים אותם סיגלו בני האדם לעצמם. וכמה שונים ורבים
היו הריחות, עד כי נדרשו לי שבועות רבים ללמוד את טיבם.
והמזון, אחח איזה מזון, בשר עשוי היטב ומיני מאכלים כמותם לא
טעמתם מעולם, תמיד הביאו לי מעט ממזונם"
אחד הגורים קטע את סיפורו, "וואו, אתה חושב שיום אחד ייקחו
אותנו לטייל בניהם?!" התרגשות רבה נראתה על פניו. "בטוח!" נבח
אחר. המבט החמור שנראה על פני הכלב הגדול החזיר את כולם
להקשבה.
"איפה הייתי? אה כן, המון ריחות, המון דברים לראות. יום אחד,
אפילו, הביא גור האדם שגר שם גם כן פח קטן, מלא אדמה וממנו
בולטת חתיכת עץ. כמובן היה זה בלתי נמנע מצידי לחקור את
החידוש בביתם שכן עמלו סביב אותו פח פעמים רבות. פעם אחד,
במקרה לחלוטין, הפכתי את הפח על צידו והאדמה נשפכה ממנו מעט.
כנראה היה זה לא נחוץ, בני האדם נעלו אותי באחד ממפלסי ביתם
למשך יום שלם ונזפו בי בטונים גבוהים מאוד. הייתה זו הפעם
הראשונה שקרה כדבר הזה."
"במהלך זמן רב עמד שם אותו פח, ובכל פעם בלטה חתיכת העץ יותר
ויותר, עד שלבסוף, בוקר אחד- ירוק היה עליו, משהו ירוק בלט
ממנו, למה לעזאזל הם מוסיפים לו את זה? חשבתי לעצמי אז. לאחר
זמן מה נוסף, הופיע מאין שקיק קטן בקצה, בקצה הירוק הרב
שהופיע מאוחר יותר וכמעט לחלוטין העלים את החתיכה החומה
שהייתה שם בהתחלה. שוב היו הם נורא קשים כלפיי, לעולם לא נתנו
לי להתקרב יותר לפח, והנה, בוקר אחד, הניחו את הפח במרכז
ביתם. ובקצהו נגלה דבר מדהים!"
"מה?"
"קדימה, ספר מה זה היה!"
"איזה מתח..."
העירו הגורים, למרות שפעמים רבות שמעו את הסיפור.
"בחלקו העליון של הדבר אשר צמח מהפח, היה משהו אדום, כה עז עד
כי לא ניתן היה להסתכל עליו ללא הפוגה. ממספר חלקים אדומים
הצמודים ומתעגלים זה ליד זה היה עשוי וריחו- אוו כמה עדין היה
ריחו, כמו הפכו כל העונות לשלמות אחת, כמו התבשמה אהובתך
לכבודך, מדהים. זמן רב לא הצלחתי לרכז את חוטמי בדבר אחר..."
באותו רגע נקטע דבריו, נשמע קול נקישת מתכת ולאחריו הוכנסה
לכלוב יד גדולה ושעירה, אוחזת בכלי כחול. בתוך הכלי הייתה
אחרות הצהריים של הגורים, בשר מרוכז ועוד מרכיבים אחרים, שככל
שנראו משונים, עשו עבודה טובה בהזנת הגורים- אשר נראו כולם
בריאים וכך גם הרגישו.
לאחר שהוצאה היד מהכלוב והוא שב ונסגר, ולאחר טעימה כמובן,
המשיך הכלב הגדול בסיפורו:
"ערב אחד, סמוך לזמן בו מגיעים תמיד בני האדם, זאת אני יודע
על פי אור השמש הנמוג, נשמע בחוץ רעש מזוויע של מתכות מכות זו
בזו וכמו כן צעקות רבות וסמוך ובטוח אני כי אורות אדומים
ראיתי, אם כי לעולם לא שמתי לב אם ישנו "ווסת הליכה" כה סמוך
לביתנו, וכיצד היה אורו רק אדום ולא ירוק וצהוב כפי שהיה בכל
האחרים. בכל אופן, המשיכה השמש לשקוע עד ליציאת הכוכבים- ולא
הגיעו בני האדם, גם לא גורם, אשר היה רץ אלי תמיד באותה שמחה
בה הייתי רץ אליו."
"עברו מספר ימים, כמה שקיעות וזריחות, והנה נכנסים לבית זרים
גמורים, כמובן ניסיתי לגרש אותם, להראות להם כי טעו במקום
אליו רצו להגיע. לצערי גברו הם עלי, ולאחר שלקחו מביתנו כמעט
את כל החפצים, פנו לקחת גם אותי. בדרכי החוצה, סמוך לחצר,
ראיתי את הפח ועליו דהוי ומתפורר האדום הריחני, שגם בריחו לא
הצלחתי לחוש. זהו פרח, כך גיליתי אחרי זה, בביתי השני, בו לא
הייתי זמן רב. היו שם כלבים נוספים וככל הנראה אהבו אותם יותר
ממני."
"אבל אז הגעת אלינו!" ניסה לנחם הגור השחור את הכלב הגדול
והנסער מסיפורו הוא, בעודו מנסה להתגבר על הדחף לפרוץ בעצבות
נוראה. גם שאר הגורים נראו מדוכדכים יותר.
"אתם רואים, אין זה רעיון טוב לספר את הסיפור הזה" גמר בדעתו
הכלב הגדול.
"מה פתאום?! איך היינו יודעים על הפרח?!"
"או על התמונות? והאורות?"
הכלב הגדול הנהן בהכנעה, חייך לעצמו בעומק ליבו וחזר ונשכב
סמוך לחלקו האחורי של הכלוב. שאר הגורים נצמדו אליו ונעזרו
תקווה בעודם שומעים את צלילי בני האדם הקרבים למצוא להם גור
אשר יחיה איתם במאורותיהם הגדולות ויאכל ממזונם הטוב.
בחדר הסמוך, איפר בעל היד השעירה סיגריה במאפרת עץ קטנה, ופנה
להקשיב לחברו.
"תגיד, אולי נקשט קצת את החדר עם הכלובים? ממש מדכא שם" אמר
הבחור השני.
"מה יש לך מיקו?! זו עובדה מדעית: כלבים לא רואים צבע!" סיים
בעל היד השעירה ונאנח.