הכל התחיל במסיבה של ידידה משותפת
חצר גדולה, שולחן לבן וכיסאות לבנים.
לא זוכר יותר מדי מאותו הערב
בעיקר זוכר איך לא יצאת לי אחר כך מהראש.
לא דיברנו בכלל באותו הערב
אז ביררתי ושאלתי, את הסכמת ואז נפגשנו.
עמדנו ליד החלון בחדר כשירד הערב
התנשקנו והלב שלי כמעט הפסיק לפעום.

אני ואת זה סיפור ישן
שנעלם עם הזמן ואז שוב צף לפני השטח
אני ואת זה אהבה ואכזבה
זה עצבים וכעס, אנחנו עצב ושמחה.

כשנפרדנו לא דיברנו קצת יותר משנה
ואז ברחת מהבית ובסוף הגעת אלי לדירה
בבוקר הלכתי לעבודה ואת עזבת בצהריים
ומאז שוב כמה חודשים לא החלפנו מילה.
כשהייתי רואה אותך הייתי שוכח עד כמה פגעת בי
כשהיית אומרת שהתגעגעת אני פשוט נמסתי.
הרדמתי אותך כשלא הצלחת לישון אחרי התאונה,
וחזרתי באוטובוס האחרון הביתה לבד למיטה.

שנאתי, אהבתי, בעיקר לא רציתי לשמוע את השם שלך.
אבל בזמן האחרון חושב הרבה על התחלה חדשה איתך.
לשכוח מהכל, כאילו כלום לא קרה, או לחזור לנקודת הבחירה
כשעוד הייתה לי ברירה (אם לפגוש אותך).