קראתי לו ,הוא היה רחוק ממני , גרונפרט אמר לי להרוג אותו ,לא
הייתה לי ברירה...
פונט אמר לי שביל הרג את כל אלה שנשארו ,חלק נזרקו מהחלונות של
הבתים וחלק מתו מרעב...
הלכתי לבתיי המגורים ,שם התגוררה משפחה יהודית שגרונפרט ציווה
עלי לירות בכולם ,רשמתי את השם שלי על פתק לבן ,אם אמות שידעו
מי אני ,שידעו שאני רוצח מלוכלך.
כשנגמר היום נשכבתי במיטה ,זה היה היום החופשי שלי ,רציתי כל
כך לברוח ,רציתי כל כך להפסיק להתעסק בהתעללויות האלו  ופחדתי
,פחדתי כל כך ,לא יכולתי.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת ,זה היה פונט ,הוא רצה שאחליף אותו
במשמרת , היה לו חום גבוהה וסנובל לא היה בחדר, בטח הלך לאיזה
בחורה, לאנוס אותה, להתעלל בה עד מוות נפשי, פונט היה חבר טוב
שלי, ז"א עדיין ,אני אוהב אותו, אני אוהב את כל החברים שלי,,
חוץ מי את עצמי...
אני פחדן ,פחדן גדול, כל כך רוצה לברוח כל כך רוצה לעצור את
עצמי ולא יכול,  מפחד, פונט אומר לי כל הזמן שהאסירים האלו, לא
צריכים לחיות ,לא צריכה להיות להם דעה, או בכלל חיים.
כמובן שלבי לא איתו ודעתי גם כן, אבל מה אני יכול לעשות?
,כלום.
אמרתי כן ,אני מוכן להלחיף אותך..

פונט אמר לי תודה רבה ונעלם מאחרי המשקוף.

בערב יום שלישי ,בא אלי אחד מחילי האס אס שלנו והביא לי מעטפה
לבנה ,קרבתי אותה לאפי והרחתי אותה ,עיניי נעצמו מרוב געגועים
,אימא אני אומר....מכתב מאימא...אני כל כך מתגעגע ,כל כך רוצה
הביתה..,
אמא כותבת שהיא גאה בי על הכל, וכל  הכבוד לי שאני מחסל את
אותם מעוללם ושהיא רוצה שאני יחזור כבר הביתה , היא מתגעגעת
אלי...

אני לא יכול אמא ,אני לא יכול לחזור הביתה, אני רוצה ולא
יכול!!!
הם לא נותנים לי ללכת ...

עברה כבר שנה וחצי מאז שאני נחשב אחת מהאס אסים, לא ידעתי למה
שאני נכנס, עכשיו אני יודע ורוצה לצאת.
אני יודע שיהרגו אותי אם אנסה לברוח מה עדיף? ,למות או להמית?
,לכאוב או להכאיב?...לגרום למישהו להתגעגע? או להתגעגע?...
אני לא יודע, אני כל כך מבולבל, החים שלי סגורים בתוך חצר ענק
מגודרת חשמל ,חצר ענק רקובה, מסריחה הומת אדם צווח, ואני רוצה
לצווח ,רוצה להפסיק את הסבל, רוצה להפסיק לסבול....
ולא יכול.
למחרת בבוקר ,הלכתי לבדוק מה שלום פונט ,הוא כבר לא היה בחדר
שלו ,שיארתי שהכל בסדר איתו ,הוא בחור חזק במיוחד, יותר מכל
החילים האחרים....יצאתי החוצה לחפש אותו ,הייתה לי הרגשה שמשהו
כאן לא בסדר, פתחתי את הדלת וראיתי אותו מוטל על הארץ ,שותת
דם, חיוור ,לא יאומן אבל הסתכלתי עליו וקיוויתי שהוא כבר לא
חי..
הרגשתי פגוע, התקופפתי ושמתי את אוזני על ליבו ,לא ניראה לי
שיש לו דופק,כך אמרתי בקול רם..
לפי הסכם החברות של בני אדם, הייתי צריך לרוץ לקרוא לעזרה
,במקום זה ,הלכתי לאט לאט וצעדיי היו כבדים וראשי הסתכל קדימה
,מנסה להתעלם מן הזוועות והסרחון שמוטלים על פני השטח..
לא היה אכפת לי שפונט מוטל על האדמה הרקובה והמסריחה ,לא היה
אכפת לי שימות , שייקרב..
הגעתי לביתן העזרה ראשונה, לא האמנתי שהוא יהיה פתוח ,ואולי
קיוויתי שהוא יהיה סגור ,הוא היה פתוח ,נכנסתי, בפנים היה
חימום חזק ונעים שחימם לי את כל הגוף ,התיישבתי על כיסא
וחיכיתי שאחד הרופאים ייגש אלי וישאל מה אני צריך, היה לי זמן
,לא היה אכפת לי שפונט גוסס למוות.
הבטתי אל הרצפה , היא הייתה מלוכלכת בטיפות דם עגולות ומן החדר
הסמוך לחדר ההמתנה ,בקע כל צווחות איומות של כאבים חזקים..
פתאום נפתחה הדלת ,לא רציתי להביט ליוצא מתוחה ,אבל לא יכולתי
שלא ,הסתכלתי ,אחד מחילי האס אס  יצא משם כשתחבושת על ידו הלא
שלמה, ישר נעמדתי ,לא שאלתי כלום ,לא עניין אותי בכלל ,נכנסתי
היישר לתוך החדר וסיפרתי  את הסיפור על  פונט, הוא התחיל לצעוק
לי:" אסור לנו לאבד חילים ,אנחנו צבא חזק ,מהר, הראה לי את
הדרך אל הפצוע.
אחרי שיצאנו לדרך, הוא גם שאל אותי מי הפצוע ,את פונט כולם
מכירים, כבר אמרתי, הוא היה הכי חזק..
פחדתי להגיד לו שמדובר בפונט ,בכלל הייתי בטוח שההתנגדות שלי
להשתלטות הגרמנית, נורא שקופה וברורה...
לכן פחדתי לדבר ,לכן פחדתי לבכות או להגיד את המילה אמא
,שהייתה לי כל כך חשובה ומשמעותי.

פונט, אמרתי לא מיד בחשש ,לרופא ששמו אגב היה ד"ר פרנץ הגדול
,הוא לא הגיב כמו שחשבתי ,גרוע מזה ,הוא עצר את ריצתו ,התנשף
והביא לי סטירה חזקה על הלחי ,אני ידעתי בדיוק מה הסיבה לכך
ולכן  לא אמרתי כלום והמשכתי לרוץ כממהר.

תמיד היה חשוב לי להבהיר לאסירים העומללים, שאני לא רוצה לעשות
מה שאני עושה ,אני לא רוצה לאנוס ואני לא רוצה להרביץ ,כל מה
שאני רוצה זה לחיות ולחבק את המשפחה ואת ילדתי הקטנה ,אנה שמה
ואישתי מרלן היקרה...
אבל להם לא אכפת...בצדק, אני רוצה לחיות ולתת לחיות ,אבל הורג
ומשמיד כמו מכונה במפעל לשוקולד.

באותו יום התהלכתי לי במקום הזוועתי הזה ,ניסיתי להתחבא ממפקדי
האס אס שנתנו לנו פקודות על ימין ועל שמאל ,ובכדי לא לגרום לאף
אחד לצוות עלי לעשות מעשים זוועתיים כמו תמיד, הלכתי ליד הגדר
החשמלית, שם אין הרבה חיילים ,החיילים בדרך כלל נמצאים יותר
באמצע ,עסוקים ביריות.    דרך הגדר אי אפשר היה לברוח, כל מי
שהיה נוגע בה, היה מתחשמל...,המשכתי ללכת לאט לאט ,עייף
ומדוכא, מנסה לשכנע את עצמי שלגרמניה מגיע יותר מכולם ,יותר
מכל מעצמה אחרת, ניסיתי לשכנע את עצמי שהאסירים האלו הם דבר רע
ושאין להם סיבה לחיות....אבל ללא הצלחה, אני לא מבין.
פתאום שמעתי רעש מוזר ,נבהלתי והסתכלתי קדימה ,מצד שמאל שלי
ילדה בת 12 בערך, רצה לכיוון הגדר נתקעה בה והתחשמלה למוות
,ידעתי שהיא עשתה זאת בכוונה, ניסיתי להתעלם מזה אבל לא הצלחתי
,רגליי רעדו ונשמתי כאבה עד דמעות ,ידיי לא פעלו ושפתיי מלמלו
את המילה אנה ,אנה ,אנה שלי אנה...
אנה שלי בת יפה שלי.

נפלתי על הרצפה ,בכיתי ובכיתי ,אף פעם לא בכיתי ככה ,רציתי את
מרלן לידי ,שתגיד לי שהיא אוהבת אותי ,שאוהבת אותי גם אם אני
לא רוצה להשמיד ,כמו ילד קטן שפוחד לחזור הביתה אחרי ציון לא
רע,
לא יכולתי יותר. לכשהגיע יום ראשון, הייתי נרעד מפחד ,הגיע
הזמן לביקורי הבית , הייתי שמח כל כך, שאראה את אנושקה ואת
מרלן ופחדתי שהפלתו מפי  המילים שאסור לי להגיד ,חיכיתי להסעה
שתשיבני  הביתה ,לקח לה יותר משלוש שעות להגיע וכשהגיעה, עליתי
ולהפתעתי קיוויתי כל כך שיקרה משהו, שהתהפף האוטובוס ,שירו בי,
שיקרה משהו שלא אוכל לחזור יותר למקומות ההשמדה שאני גורם
להשמדתם..
ככל שהתקרבנו לברלין, ככה הגוף שלי רטט יותר ויותר, ככה השמחה
השתלטה עלי והגעגוע התחזק והתחזק ...אנושקה שלי.

בשעה אחד עשרה בלילה הגענו ,הלכתי לכיוון השער , היה לי תמיד
מן פחד כזה שכשאחזור הביתה אמצע את כולם מתים ,אני לא יודע
למה....
פתחתי את הדלת בעיניים עצומות מרוב פחד, פתאום שמעתי צעקה
:"אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גופי התמלא רגש ,בלבול ,שמחה ועצב
,פתחתי את עיניי ,אנה שלי עמדה מולי, יפה מתמיד, שיערה החלק
והבלונדיני היה מפוזר לה על הפנים ואפה הסולד והקטן דמה לשלי
מיום ליום ,היא רצה אלי ,כאילו הייתי האלוהים שלה ,הרמתי אותה
בשניי ידיי וחיבקתי אותה חזק כל כך ,התמונה של הילדה בת ה12
מתחשמלת קפצה אל נגד עיניי...
בכיתי כל כך ומלמלתי שוב את שמה :"אה אנה אנה אנושקה.

אנושקה הסתכלה עלי, שפתיה הלאות בצבע אדום דם דמו כל כך לשל
אמה..
איפה אימא?י ,שאלתי אותה בגעגוע עמוק
היא לא ענתה, התחלתי לדאוג ,היא קפצה מידיי ורצה לחדר אחר עד
שנעלמה מעיניי...
לא ידעתי אם להלוות לה או להישאר בפתח הבית...,הרגשתי  לא שייך
למקום הזה יותר, לא הייתי כל כך ,
פתאום היא חזרה ואמה שלובה בידה ,מרלן נראתה טוב מתמיד, היא
רצה אלי וחיבקה אותי ,היא בכתה כל כך ובקשה מאנושקה ללכת לחדר
,זה כאב לי ,הרגשתי שהיא נפגעה, הייתי רגיש מתמיד.
אני לא חיבקתי את מרלן בחזרה, רציתי את אמי ו,עכשיו ,הייתי כמו
ילד קטן שמפחד לבוא הביתה בכדי שלא יגלו שהציונים שלא לא טובים
ומתגעגע לאמו כי הוא לא היה הרבה זמן בבית...
מי אני? ,מה אני עושה עכשיו? ,לאן אני הולך ומה אני עושה
כשהחיבוק הזה ייגמר? ,הוא ייגמר?.


כן, החיבוק נגמר ואני עוד שם ,עומד כמו בול עץ, ומרלן ,מרלן
לידי קופצת משמחה ואני עדיין ,כמו בול עץ ,לא יודע מה לעשות
,לא יכול לחבק אותה, מרגיש נבגד ,מרגיש שיש כאן משהו לא אמיתי
,למה אני אוהב אישה שלא מכבדת אותי ?,את הרצונות שלי ואת מה
שאני לא רוצה לעשות? , למה?
אנושקה מכבדת? ,היא יודעת שאבא שלה חוזר הביתה עם דם על
הידיים? ,היא יודעת שאני הורג כל יום יותר מעשר ילדות בגיל
שלה? ,מול ההורים שלהם? ,מתעלל בהם? ,היא יודעת? ...........
,מה יהיה עכשיו? ,מה יהיה?.

פתאום לא שלטתי בעצמי ,זה היה נוראי, לקחתי את הדברים שלי
והלכתי מהבית, אנה קראה לי ובכתה :"אבא אבא אבא לאן אתה הולך?
ומרלן? ,גם היא לא הבינה אך התחילה לבכות ולא באה אחרי, כאילו
ידעה מוודאות ....היא לא ידעה, כי גם אני לא הייתי בטוח...
חזרתי לצבא חזרתי, לחדר בו אני ישן כשיש זמן, הרובה היה מונח
שם על המיטה ,מחכה שישתמשו בו לצורך השמדה....
הרגשתי רע, הרגשתי שאין לי שליטה על הגוף שלי ,הילדה בת ה12
חזרה אלי לראש שוב ושוב, יותר ויותר, הרמתי את הרובה מהמיטה
,יצאתי החוצה ,חיפשתי את פונט ,שבכלל לא ידעתי מה קרה איתו
בסוף ,לא היה אכפת לי ,הלכתי אל גרונפרט ,פתחתי את הדלת של
משרדו והתחלתי לירות בו ,עמדתי שם ,המום ולא המום,
יצאתי משם מהר והלכתי לד"ר פרנץ, נכנסתי לחדרו,  הוא היה באמצע
טיפול באחד מהחיילים  ,לא היססתי יריתי בשניהם...


כך עברו יומיים ,רצחתי אנשים בלי הכרה, כל כך הרבה חיילים, היה
לי סיפוק גדול ועכשיו במחשבות והתמונות שהיו לי בראש לא היו רק
ילדות בנות 12 ..

אחרי חודשיים מצאתי את עצמי בבית חולים ,התעוררתי ,בכלל הייתי
בטוח שאני מת, כל כך שמחתי, אבל ישר נזכרתי באנה, הייתי רזה כל
כך ,רציתי אותה לידי ,רציתי את אמא ואת מרלן ,כעסתי על מרלן
והיא אפילו לא ידעה את זה...

ניסיתי להתרומם , אני חבוש כולי ,ניסיתי לשאול את אחת האחיות
שהבחינו בי מנסה להתרומם        מה קרה לי, אבל לא הצלחתי לדבר
,הסתכלתי  למטה לרגליי ,אך הם לא היו שם ,הסתכלתי על ידיי
וחורים שרועים על שתיהן ,הייתי מחורר בכל הגוף ,שבור וכאוב
ולדבר או לשאול לגביי מצבי לא יכולתי...
אחרי שלושה ימים ,ניגשה אלי אחת האחיות ושאלה אותי מה שלומי
,עשיתי לה כן עם הראש ,היא שאלה אותי אם אני רוצה לשתות,
ניסיתי  לשאול אותה בפנטומימה למה אני לא יכול לדבר...
היא הבינה ,ואמרה שאני יוכל לדבר עוד כמה ימים ושאני פשוט חלש
נורא..
הכמה ימים האלו עברו לאט מדי ולי לא הייתה סבלנות ,האחיות
בביה"ח הביאו לי עיתון בכדי שאני יוכל להתעדכן לגביי המלחמה
שנשכחה ממני לחלוטין ,המלחמה עדין לא הסתיימה  מה שגרם לי
להבין שאני לא שוכב שם בביה"ח הרבה זמן.. הדבר הראשי שהטריד
אותי היה זה שאנושקה שלי ואמי לא ידעו בכלל את מצבי ,הם לא
יכלו לבוא לבקר אותי , הם לא יודעים שאני פה, הייתי מתוסכל
ובודד כל כך,צלצלתי בכפתור החרום   , אחת בשם טולה ניגשה אלי
,עשיתי לה סימנים שאני צריך דף ומשהו לכתוב בו ,היא הבינה דיי
מהר ואני הייתי נלהב ,במכתב כתבתי :"אני צריך להגיד למשפחתי
היכן אני נמצא, בבקשה תבקשי מהמפקד שרפהרם להודיע למשפחה"
האחות הבינה ואמרה שהיא תעשה כמיטב יכולתה בכדי לעזר לי ,טלפון
לא היה לנו בבית מפעת המצב הכספי שהיינו שרועים בו.
עברו מאז המכתב שלושה שבועות, ברדיו הודיעו שהמלחמה נגמרה ,אני
כבר יכולתי ללכת ולדבר ,אבל מביה"ח עדיין לא שחררו אותי ,חשבתי
על אנושקה, עכשיו אוכל לראות אותה כל יום ,כל הזמן ,להיות איתה
כשהיא גודלת ,מתבגרת ,מוצאת חברים חדשים ,אני מבטיח לה שחיינו
התשנו מעכשיו .
אחת האחיות בביה"ח ניגשה אלי ואמרה לי שאני נראה טוב, השבתי לה
תודה ושאלתי אותה אם היא יודעת במקרה למה אני נמצא בביה"ח..
היא אמרה שאני במחלקה פסיכיאטרית ושמהיום אני אהיה בהשגחתם
,הרגשתי את עיניי נעצמות ובגבי עברה צמרמורת נוראית ,אמרתי
לה:"בבקשה ,אני חייב לחזור הביתה, אני חייב לראות את בתי הקטנה
,את אנושקה אני צריך את מרלן ואת אמא ,אני לא יכול להישאר כאן,
אנה, היה לה יום הולדת שבע ואני לא הייתי שם בשבילה ,היא צריכה
אותי, את אבא שלה ,את הכסף שלי, אני לא יכול לחיות בלעדיה
,בבקשה, שחררו אותי, אני אהיה בסדר, אהיה בסדר גמור ,אני
מבטיח!
האחות הסתכלה עלי במבט מוזר ואני לא הבנתי ....,שאלתי אותה מה
קרה והתסכלתי עליה בחזרה ,היא אמרה שהיא מצטערת, אבל זה לא
בידיים שלה.

באותו לילה סוער ,לא הפסקתי לחשוב על אנושקה שלי....בכיתי,
בדמעה הראשונה הרגשתי שלא יהיה קל לצאת מהמקום הזה, ושלא אוכל
לראות את אנה כמו שציפיתי...
הלילה היה ארוך ,ולישון לא הצלחתי ולא רציתי, הבטתי בכוכבים
ובירח וקיוויתי שאנה מסתכלת עכשיו על אותו הירח ורואה את
העיניים שלי קוראות לה, אני לא ראיתי את אנה....
רק קיוויתי וקיוויתי .
למחרת בבוקר, הגיע אדם יותר מבוגר ממני אל החדר שבו הייתי ,
הוא התיישב מולי והושיט לי את היד בזמן שהוא מציג עצמו:" שלום
, אני פרדריק ,אני הפסיכיאטר שלך מהיום...
השבתי לו שלום והוא חייך אלי.
העיניים שלו היו נוצצות והיה ניראה כאילו אכפת לו.
הוא הביט בי הרבה זמן ואני הייתי קצת מובך ומבולבל...,שאלתי
אותו:" מה?....מה...אתה רוצה להסביר לי מה...?
הוא עצר את שטף השטויות שיצא לי מהפה ואמר:" תרגע ,אני באתי
לכאן בכדי שנזכר ביחד איך הגעת לפה ,מה הסיבה שהגעת לפה ואיך
מתגברים על מה שעשית..

נבהלתי, מה עשיתי? ,זה נשמע לא טוב, נשמתי נעצרה.

הוא אמר לי שוב להירגע ,הוא חזר על המילה הזו הרבה תירגע ,
תירגע...
היה לי קשה להירגע אבל לבסוף נרגעתי...ואז...פתאום בלי לשים לב
למילים שיוצאות לי מהפה ,שאלתי את זה...:"  אתה יכול לספר לי
הכל?

הוא מיד אמר כן והבטיח שזה לא  הולך להיות קל...

אני התעצבנתי וסבלנות כבר לא הייתה לי ,נו ,אני מאיץ בו...

הוא הניח את תיקו ליד מיטתי ודיבר ודיבר ודיבר, ככל שדיבר
יותר, ככה גופי הלך והצטמק ,
אחרי שהוא סיים הוא קם והלך ,סגר אחריו את הדלת ,השאיר אותי
לבד ,עוד פעם אני לבד...

עכשיו כבר לא אכפת לי ,שפתיי הכחילו וגופי האדים ,חום גופי עלה
ועיניי האדימו לחלוטין ,בידיים לא הייתה לי תחושה ראשי היה כבד
מתמיד וסחרחורת מעלפת וצמרמורות בכל הגוף תקפו אותי ,לבכות לא
הצלחתי ,הייתי כל כך המום ,עצוב ,לא הרגשתי את עצמי  , רציתי
למות...
ניסיתי להגיע אל הדף והעט שהאחות הביאה לי כמה שבועות לפני כן
, בקושי הצלחתי להתקופף, לבסוף הגעתי אליו .....כתבתי:" אנושקה
שלי ,אני מצטער ,לא התכוונתי, אני לא יודע מה קרה לי ,אהבתי
אותך באמת שאהבתי ,לא התכוונתי להצמיד את ראשך לגדר.


השנה היא 1946המלחמה הסתיימה ,אנושקה שלי עבדה לי והכל בגללי
נשארתי לבד ,בלי אימא ,בלי אישה ובלי חיים, אני גר עכשיו
בברלין המנסה להתאושש , רוצה ללכת מהבית הזה ולא יכול לעזוב,
לא יכול לצאת מחדרה של אנה , יושב על מיטתה, מחבק את בובותיה
,נועץ את עיניי ברצפה ומחכה למוות במחנה הריכוז הפרטי שלי.