בדרך כלל אני תמיד ישן עם תחתונים, אני לא יודע למה או מה קרה
באותו לילה, ולא! לצערי זה לא מה שאתם חושבים. אבל באותו לילה
ישנתי עירום, עירום כביום היוולדי, לא עם רק עם תחתונים, אלא
ממש עירום.
קמתי כשתחושה מוזרה מציקה לי מכיוון התחת, התעוררתי סופית,
התחושה המוזרה הזאת הפכה פתאום למציאות כואבת. מציאות כואבת
מאוד!
אני יכול לתאר לכם את הכאב החד המדויק כאילו מישהו מחזיק חלק
מעורי בפלייר מסובב מעט ובינתיים עם מתכת חמה משחק עם המקום
אבל אני אעדיף לחסוך מכם את התיאורים הציוריים שלי.
"לא ידעתי שככה מרגישה עקיצה של יתוש חצי מילימטר מפי הטבעת",
חשבתי לעצמי.
נכנסתי להתקלח. בשנייה שזרם המים נגע באותה עקיצה מזורגגת
הבנתי שעד אותו רגע עצוב בחיי לא ידעתי כאב מהו. הצריבה החדה
והמדויקת הפכה בשנייה לצריבה בטמפרטורה של מיליוני מעלות,
הכוויות שהייתי סובל אם הייתי מטייל על השמש עירום נתגלו לי
פתאום באור חדש, הכאב העביר אותי על דעתי. אני לא יודע אם זה
נמשך כמה שניות או דקות או אפילו שעות. איבדתי את תחושת הזמן
ובפעם הראשונה בחיי דמעה זלגה על לחיי.
אני יודע שכולם חושבים עכשיו, הרי ברור שהוא בכה לפני הרגע
הזה, כמה נורא זה יכול להיות. אז זהו, זאת הפעם הראשונה שדמעה
זלגה על לחיי. אחרי שלושים שנה, אחרי הלוויה של סבא הנרי,
אחרי הלוויה הקשה של קובי, אחרי שפתחתי את הסנטר פעמיים בתור
ילד, אחרי שהיא מכיתה ו' שברה לי את הלב, נשברתי.
כל אותו סוף השבוע בקושי יכולתי לשבת ובטח שלא ללכת. קיללתי
את אותו יתוש מקולל, אותו יתוש שאם אני אתפוס אותו יגלה שיש
דברים יותר גרועים מהמוות עצמו ואולי המוות הוא האופציה
המועדפת ביניהם. כל אותו סוף שבוע שכבתי במיטה ותכננתי אילו
התעללויות יעבור אותו יתוש כאשר אני אתפוס אותו. אני רק יכול
להגיד שאפילו ד"ר מנגלה היה מתרשם.
עברו יומיים. הכאב קהה ונשאר עמום ברקע. אך במקום העקיצה
נשארה גולה קטנה עגולה ויפה. בימים הראשונים התעלמתי ממנה,
והנחתי שהיא תעבור כעבור מספר ימים. אבל במקלחת אחרי שבוע
וחצי שוב הרגשתי את אותה גולה, וקולה של אמי הופיע בראשי.
אני לא יודע למה אבל קול ההיגיון שלי נשמע בדיוק כמו אמא שלי.
אולי כי היא הדבק המאחד את המשפחה. הקול השפוי היחיד
במשפחתנו, היחידה שמאפסת אותנו ומחזירה אותנו לתלם. לכן בדרך
כלל כשצריך להתיישר אני לא באמת צריך אותה לידי. "רונן, לך
לרופא תבדוק את זה!"
אז הלכתי. אחרי הכול, לך תתווכח עם אמא.
רופאת המשפחה הסתכלה, בחנה ואמרה "נראה לי שזה טחור, הנה
משחה, תקבע תור אצל פרוקטולוג."
אני חייב לעשות עצירת ביניים ולהתוודות - ידעתי על קיומם של
פרוקטולוגים אבל בינינו, רופא שכל הזמן מסתכל על רקטומים של
אנשים? מה לעזאזל עבר לו בראש כשהוא בחר בהתמחות הזאת? זה לא
אומר משהו על השפיות של אותו רופא??? זה יותר גרוע מגניקולוג!
אני מוכן להתחייב על זה.
הוא השכיב אותי על המיטה, שם כפפות לייטקס, כאלו שעושות את
הפליק הזה כשמותחים אותם. אני מוכן להישבע ששמעתי את הווזלין
יוצא מהשפופרת אבל הייתי עם הגב אליו אז זה גם היה יכול להיות
כל חומר סיכה אחר.
את החוויה הבאה של האצבע נכנסת לי לתחת, מפשפשת מגששת לוחצת
ומועכת אני אחסוך מכם.
הוא שלף את האצבע שלו ואמר בהחלטיות, "מה פתאום טחורים!!! יש
לך פיסטולה פרי אנלית".
לא הבנתי כלום מההסבר שלו אבל הבנתי שחייבים ניתוח. קיבלתי
הפניה.
הבן זונה שלפני רגע חילל את כבודי עוד מרשה לעצמו לשלוח אותי
לניתוח. אני רוצה חוות דעת שנייה. אמא כבר סידרה לי תור אצל
אחד הפרופסורים, ביקור פרטי, כמובן.
גם הוא כמו קודמו עם אצבע משומנת היטב בכפפת לייטקס חילל שוב
את כבודי. גם הוא כמו קודמו הגיע לאותה הבחנה ושלח אותי
לניתוח. אצלו במחלקה כמובן. נקבע תור באיכילוב, רופא המחלקה
קיבל אותי, קרא לאותו פרופסור ושניהם שוב עם כפפות לייטקס
והרבה חומר סיכה בדקו אותי. פתאום משהו קר מתכתי חדר לגופי,
לא יכולתי למצוא תיאור יותר טוב לתחת שלי, משהו שגרם לפי
הטבעת שלי להתכווץ מקור ולי לצעוק מכאב.
"לא נורא, עוד רגע זה נגמר". עוד רגע, חשבתי לעצמי וכמעט
התעלפתי. כשיצאתי מאחורי הווילון אמא שלי שאלה, "נו, כאב?"
"כן אמא!!! ברור שכאב!!!"
"טוב, זה נראה מכשיר מאוד גדול."
מאוד גדול? מאוד גדול?! את אמא שלי!!! איפה חוש האימהות שלך?!
למה לא עצרת אותו? למה לא אמרת משהו? לא הזהרת אותי? אבל לא
אמרתי לה כלום. ידעתי מה היא תגיד.
גם הפעם אחרי ששני הבני... חיללו את כבודי הם קבעו, פיסטולה
פרי אנלית, ניתוח.
יומיים לפני הניתוח הייתי צריך להתייצב לבדיקה אצל הרופאה
המרדימה. הבאתי בדיקות דם, צילום חזה, א.ק.ג. וכמובן את התחת!
לפני הפגישה אצל המרדימה עברתי במחלקה סדרה של בדיקות שגרתיות
על ידי סטאז'רית, גם היא בלי להתבלבל שמה כפפות לייטקס וחומר
סיכה והורתה לי להתכופף. גם היא חיללה את כבודי. במניין קצר
יש לנו חמישה אנשים לפחות שדחפו את האצבעות שלהם במקומות
שהשמש לא זורחת בהם. ולמה? מה היה יכול להשתנות באבחון
השלישי?! יש פה קונספירציה נגדי ואני עוד אעלה עליה.
ביום הניתוח הגעתי למחלקה. המזכירה אמרה לי שחייבים לעשות
חוקן לפני הניתוח. חוקן? אם הייתי יודע, לא היה ניתוח! אבל
כבר הגעתי אחרי צום של 12 שעות אז מי אני שאתווכח?! ואז, בלי
להתבלבל היא הודיע ברמקול של המחלקה, "עבד, עבד, להגיע לחדר
חוקנים, צריך להוריד חולה לניתוח!"
עבד הגיע, עבר על התיק הרפואי שלי, בדק שהכל תקין, שאל שאלות
ואמר לי שהוא חייב לעשות עוד משהו ושהוא יגיע עוד מעט. חיכיתי
כמעט שעה וחצי. מה הוא עושה, משתין באינפוזיות של חולים?
הוא חזר, נכנסנו לחדר חוקנים, נשכבתי על המיטה, הוא הראה לי
צינור באורך של תעלת הימים ואמר, "את הצינור הזה אני אכניס
אליך ואז איתו אני..." עזבו! באמת את החלק הזה תעזבו. בוא רק
נגיד שהצינור נכנס, הפעולה בוצעה ואני רציתי למות.
את הניתוח אני לא כל כך זוכר, אולי זה בגלל שישנתי. גם
ההתאוששות עברה בקלות ומצאתי את עצמי במחלקה.
פתאום ככה בסביבות תשע בלילה קיבתי הכריעה אותי והטבע קרא לי.
אני רציתי לענות. קמתי פתאום בבת אחת ונזכרתי, הרגע עברתי
ניתוח. מישהו עם איזמל, ניסיון והרבה חומר מחטא הרגע פתח לי
את התחת. ואני באמת מתכוון פתח לי את התחת, אפילו חיבר אותו
מחדש.
הפחד השתלט עליי וחזרתי למיטה. אחרי התייעצות קצרה עם החברה
וההורים "הגענו" למסקנה המשותפת שעדיף שהיציאה הראשונה תהיה
בבית חולים. הם ידעו מה לעשות אם יקרה משהו. הלכתי, התיישבתי,
השתפנתי.
אחרי יומיים ובקבוק שמן פרפין הטבע עשה את שלו. אני עדיין חי,
הכבוד העצמי שלי לא. והמצב חרבנה.