New Stage - Go To Main Page

ליאן קו
/
החתונה של החבר שלי

בהתחלה הכל באמת היה בסדר.
נסענו לעיר, ורועי עישן סיגריות כל הדרך.
אמרתי לו- רועי, מה אתה לחוץ ככה?!
הוא אמר- שקט, מלי.
אמרתי לו- רועי, אל תשתיק אותי, אני שונאת שאתה עושה את זה.
חוץ מזה- אני מתעניינת ברצינות.
הוא אמר- טוב, אם את רוצה לדעת, אז אני אמור לפגוש שם מישהי.
ואני שאלתי- מישהי? בהרמת גבה מרומזת כזאת.
אז הוא עוד יותר התעצבן, וזרק את הסיגריה דרך החלון, עדיין
בוערת.
אמרתי לו- אם תהיה פה שריפה- אני אסגיר אותך למשטרה.
הוא אמר- מצטער. אני משתדל לא לעשות את זה.
כמה רגעים חלפו עלינו בדממה, בזמן שאני הבטתי בכביש ושתקתי,
מתרכזת בנהיגה, והוא שיחק עם הרדיו ולא הביט בי.
מי זאת? שאלתי לבסוף, כשלא יכולתי עוד להתאפק.
הוא חייך. למה את נשמעת כל-כך כועסת? את מקנאה?!
תשתוק. אמרתי, בעיקר כי הוא צדק. אבל הוא אפילו לא ידע שהוא
צודק. הוא אמר את זה בצחוק.


את רועי הכרתי מגיל שנתיים, בערך. היינו שכנים, והחברים הכי
טובים בעולם. לפחות זה היה כך, עד גיל ההתבגרות, כשפתאום הוא
גילה את הבנות. וזה לא שלפני זה הוא לא ידע שיש בנות, פשוט מאז
הוא הבחין בכך שהבנות הן בנות, ושכולן רוצות אותו. אבל אצלי לא
קרה אותו דבר. כי כשהוא הבין שהוא אוהב בנות, אני הבנתי שאני
אוהבת את רועי, שבאותה תקופה היה לגמרי דלוק על יעל קפלן,
מכיתה ו/2. אחריה באו אפי, ותרצה, ושני, וליאת, ועוד כמה בנות
שאני כבר לא זוכרת. כולן נמאסו עליו בסופו של דבר, והוא תמיד
חזר אלי. לא כמו שרציתי שיחזור, עם עיניים כלות ומבט מאוהב עד
שיגעון, אבל הוא חזר כחבר הכי טוב, ותמיד היה כזה. כמובן שהיו
לנו משברים ומריבות במשך השנים, ואיכשהו תמיד התגברנו. אבל היה
דבר אחד שאף-פעם לא יכולתי לדבר איתו עליו, וזה היה הרגשות
שלנו. אלפי פעמים חשבתי להעלות את הנושא. לרמוז לו כך, בדרך
אגב, על איך שאני מרגישה כלפיו. וזה לא יצא.


נו, אז מי זאת, אותה מישהי מיסתורית? שאלתי בקול מנדנד.
הוא התעצבן. עוד רגע ואני מעיף אותך מהאוטו.
צחקתי- אם תעשה את זה- שנינו נתהפך. ואז, כשלא הגיב, לחצתי-
נו...
הכרתי אותה לפני כמה שנים, בצבא.
ו.... דחקתי בו, כשראיתי שהשתתק.
וזהו. היה לנו איזה קטע, ונגמר, ועכשיו התקשרתי, וקבענו
להיפגש...
וזה מלחיץ אותך?! קינטרתי, רוצה שיתעצבן עוד קצת, אבל דווקא
עכשיו הוא נראה שליו יחסית.
לא, אבל את כל-כך מציקה, שעוד רגע אני יורד והולך לתפוס
טרמפים...
חייכתי, רועי חמודי, אנחנו באמצע כביש מהיר...


הייתה תקופה שדווקא ניסיתי. הוא הגיע אלי שיכור הביתה, מאיזו
מסיבה אחת, ואני, כמו כל חברה טובה, לקחתי אותו אל המיטה שלי
ונתתי לו לשכב, ואחר-כך, כשראיתי שהוא לגמרי לא מודע למה שקורה
סביבו, עליתי עליו והתחלתי להתנשק ולהתמזמז איתו, וכשהוא לא
התנגד התחלתי להפשיט אותנו, ועשינו את זה. כשהוא גמר הוא צעק
שם של מישהי אחרת, נועה, או נעמי, משהו כזה, אבל לא היה לי
אכפת כל-כך, האמנתי שעם הזמן זה ישתנה, הוא יבין שהוא אוהב
אותי, ולא אף נועה או נעמי או כל אחת אחרת. הבעיה הייתה שלמחרת
הוא לא זכר כלום, וגם במשך כל השבועות שאחר-כך, כשהייתי שולחת
כל מיני רמזים, לא היה מגיב כלל, ממש כאילו הוא לא זוכר. ידעתי
שעמוק בלב הוא כן זוכר אותנו, שהוא רק מעמיד פנים שלא, אולי כי
הוא מתבייש, ולכן חיכיתי בסבלנות ליום בו יבוא אלי ויכריז על
אהבתו.

הבעיה הייתה שהיום הזה לא הגיע. רועי המשיך לצאת עם בנות
אחרות, וככל שהלכה רשימת האקסיות שלו וגדלה, סבלנותי הלכה
ופקעה.


רועי, נו, תגלה לי מי זאת... הצקתי לו, וראיתי איך הוא שוב
מתחמם.
די כבר, זה לא עניינך, את פשוט חטטנית.
אמרתי לו, אני יודעת, אבל אם אני מקפיצה אותך לדייט שלך, אתה
צריך לפחות להראות טיפת הגינות ולשתף אותי קצת... התפלאתי
מהתוקפנות שלו. בדרך-כלל לא היה אכפת לו לשתף אותי בתיאורים
עסיסיים מהסטוצ'ים שלו, במיוחד בסיפורים על הבחורה שניקבה את
הקונדום כי רצתה להיות בהריון ושיתחתן איתה (חודשיים לא הספיקו
למטומטמת להכיר אותי כאחד שבחיים לא ייקח אחריות על הריון לא
מתוכנן...), או הבחורה שבכתה באמצע בגלל שקרע לה את החזייה,
ומתברר שממש קשה להשיג חזיות במידה שלה (היו לה את הציצים הכי
ענקיים שראיתי בחיים!). אני הייתי בולעת את העלבונות בשקט,
מבליגה, ויודעת שיום אחד הוא יבין מיהי אהבת חייו האמיתית.
והבחורה הזאת, שעוד לא יודעת שתוך שבועיים היא תהיה היסטוריה,
היא הדבר שמפריד כרגע בינו ובין האהבה האמיתית שלו, אני.

הגענו למרכז העיר והוא ירד ליד הכיכר בה קבעו להיפגש, ואני,
ששיקרתי שיש לי סידורים בעיר כדי שאהיה זאת שתקפיץ אותו לשם,
חניתי באיזור והלכתי לעקוב אחריו. הבחורה שהגיעה הייתה קטנה
ובעלת רעמת תלתלים שחורה, בכלל לא מיוחדת כמו החברות הרגילות
שלו. גיחכתי בתוכי על כך שהיא לא יודעת שאין לה סיכוי, כשאני
כבר עכשיו רואה את הפרידה הממשמשת ובאה, עוד לפני שהם הגיעו
למיטה בכלל. עקבתי אחריהם לכל אורך הפגישה, בזמן שישבו ואכלו,
מצחקקים, בזמן שרועי אחז בידה ונשק לה, מפעיל עליה את מיטב
קסמיו, ובזמן שנתן לה משהו מעבר לשולחן, והיא התרגשה והתנפלה
עליו בחיבוק, ואחר-כך לא ראיתי מה עשו שם, כי הם היו בדיוק
מאחורי העמוד שהסתיר לי, אבל תיארתי לעצמי שהוא גונב עוד נשיקה
או משהו בסגנון. לאחר מכן הגיעה השעה בה קבענו שאאסוף אותו,
ואני מיהרתי אל מכוניתי ונסעתי אל פתח המסעדה, צופרת כאילו
הרגע הגעתי מסידורים חשובים מאוד ואני ממהרת לדרכי מפאת קוצר
בזמן. הוא עמד עם הבחורה מחוץ למסעדה, נופף לי כשהבחין בי, ואז
נישק אותה לפרידה ומיהר לעברי. כשהוא נכנס למכונית הבחנתי ישר
שהוא שונה, שמשהו לא בסדר.  מה קרה? שאלתי, והוא הביט בי,
ולפתע נמתח פיו בחיוך רחב, אולי הרחב ביותר שראיתי אותו מחייך
מעודו. אני מאורס. אמר, ועיניו לא הביטו בי, אלא בחלון, לא
ממוקדות. אתה... מה?!?


...זאת נועה. הכרתי אותה בצבא, הייתי המפקד שלה, אנחנו... היה
בינינו משהו, אבל לא יכולנו לצאת עם זה החוצה, כמובן... שמרנו
את זה בסוד. כשעמדתי להשתחרר, קבענו שעוד כמה שנים, אחרי שגם
היא כבר לא תהיה חיילת, נתחתן. אני... אני אוהב אותה כמו שלא
אהבתי מישהי מעודי, אף פעם לא הרגשתי ככה... מלי, את לא מאושרת
בשבילי?

מאושרת בשבילו?!


אתה לא יכול... יש פה טעות... אבל אתה הרי... אין סיכוי שאתה
אוהבת אותה, רועי, אתה לא אמור... הוא הביט בי לא מבין. מה יש
לך, מלי? חשבתי שתהיי שמחה בשבילי... שמחה בשבילך?! אני...
אתה... לא יכולתי לומר זאת, ולכן תפסתי בכתפיו ומשכתי אותו
אלי, מהדקת את פי אל שפתיו, בכוח שלא ידעתי שמצוי בי, ולקח לו
זמן ארוך לנתק את עצמו ממני. אני לא מבין, מלי... אני אוהבת
אותך! צעקתי עליו, עיני מסונוורות מדמעות, אתה לא יכול להתחתן
איתה! אתה צריך להתחתן איתי! הוא נראה מבולבל, ונבוך ,ופלט, מה
זאת אומרת, להתחתן איתך, אבל אני לא אוהב אותך, אני אוהב
אותה... נראה היה שהוא לא יודע אם לצחוק או לבכות.


כל הדרך הביתה שתקנו שנינו, הוא בוהה בידיו, מבטי ממוקד בכביש.
כשהגענו לחנייה ביקשתי ממנו שירד ויכוון אותי, וזה לא היה
חריג, תמיד היינו עושים כך. הוא ירד והלך אל מאחורי המכונית
שלי, מאותת לי לנסוע לאט אחורה. העברתי את ההילוך לרוורס, ידי
לא רעדה כלל, הרמתי והורדתי את בלם היד, ואז, מבטי נעוץ בפניו
דרך המראה הקדמית, לחצתי על הגז. עוד הספקתי לראות את מבטו
המבולבל דרך הראי, לפני שנשמעה החבטה, ואז האוטו עלה עליו,
וההרגשה הייתה ממש כמו של פסי האטה, ובלמתי. ישבתי שם עד הערב,
במכונית, וכשנשמעו יללות המשטרה המתקרבת, התחלתי לצחוק.


בסופו של דבר אני ניצחתי.  





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/1/07 11:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאן קו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה