עומדת על קצה קרש הקפיצה, נשימה עמוקה של אויר קיץ חם.  כל
גופי מתוח, מודע לכל שריר מכווץ.  מרימה את ידי לשמיים, מחייכת
לקהל, ילדה גמישה בבגד ים וגוף צנום, ילדותי ושביר.  אני עושה
צעד בטוח, וקופצת, רגלי ניתקות מהקרש ואני מרגישה איך הזמן
זורם אחרת עכשיו דרכי.  אין דרך חזרה עכשיו ואני, עייני עצומות
מתענגת על הרגע, על פעימות הלב שלי מהירות, החלטיות.  אני
מחבקת את ברכי, מחבקת את עצמי מתהפכת באוויר, מרגישה את הרוח
מלטפת אותי.  אני יודעת שאם אפקח את עיני, אראה את הקהל יושב
שם ומביט בי, השמש הזורחת והמים הצלולים מתחתי.  אבל אין טעם,
כי המראה רק יעצור את נשימתי, רק יסיח אותי מהרגע הזה.
אני נופלת לאט, כמו בצילום של אחרי, סלואו מוטיון שנותן לי
אפשרות לעשות כל תנועה מושלמת, חדה ובכל-זאת אלגנטית.  בורג
ואני מסתחררת, כמעט ומאבדת איזון, אבל אז שוב מחבקת את ברכי
לחזי, ואני בסדר, עוד רגע והמים יעטפו אותי לתוכם, אוהבים
וחמימים ואני אשחה לגדה לקבל את הציון שלי, את המדליה שלי.
אני מתיישרת, נמתחת, גודלת, מחייכת.
אבל הנפילה ארוכה מדי, והאוויר פתאום קר.  בלי לחשוב על זה
אפילו, אני פוקחת את עיני, חלקיק שניה לפני שזה קורה.  אני
מספיקה לפתוח את הפה, אבל צעקת הבהלה לא מספיקה להיפלט.  אני
נוחתת, חזק וקשה על הקרח הלבן.  ראשי מרוסק, עמוד השדרה
בחתיכות ואני שוכבת שם בערמה, מביטה בדמי האדום הזורם על הקרח
הלבן, מתקשה, קופא וההבנה מחלחלת בי.  הקהל כלל לא שם, וחושך
כן מביט בי בעיניים בוחנות.  שלג רך נופל על גופי המרוסק,
כמנחם אותי על טעותי ואני לא עוצמת עיניים, עדיין ממתינה לראות
אולי, אולי בכל זאת מישהו יטרח להגיש לי את המדליה המיוחלת?