כשראיתי אותה בצד, בוכה לה לבד.
רציתי לבוא לשאול אותה מה קרה, אך החלטתי להישאר מאחור.
ידעתי שהיא צריכה להיות לבדה.
כשהיא הפסיקה לבכות, היא הרימה את ראשה. כל איפורה נמרח, הבגד
נרטב, אך לא היה לה איכפת.
היא קמה והלכה לשטוף את הפנים, וחזרה חדשה, כאילו כלום לא קרה.
אך אני ראיתי בעיניה, ראיתי שהיא עצובה. אך לא יכולתי לעשות
דבר. מה כבר יכולתי להגיד לה? שהכל יהיה בסדר? שזה יעבור, שלא
תדאג, שאני כאן בשבילה?
את כל זה היא כבר יודעת, אין לי מה לחדש עבורה. זה לא מה
שיעזור לה.
אני מרגישה חוסר אונים, שאין לי מענה בשבילה. שאין דבר שאני
אוכל לעשות כדי לשפר את הרגשתה. איני יכול לתאר כמה ההרגשה
הזאת נוראית, שאיני יכולה לעזור בדבר. שאיני מועילה.
אני רק יכולה לחבק אותה, להעמיד פנים שאיני יודעת מה עובר
עלייה.
לדבר איתה, לצחק איתה, להתנהג רגיל, כאילו דבר לא קרה.
כאילו לא ראיתי מה שהיה. שתינו יודעות שזה קרה, אך מתעלמות. כי
אין דבר שאפשר לעשות.
ואז הבנתי, שאיני נחוצה. לכן חזרתי למקומי.
אני עדיין לא מבינה, למה נתנו לי דווקא לשמור עלייה. הרי איני
יודעת דבר, לא עשיתי זאת בעבר. לא עשיתי לה בכלום, אני סתם
צעירה וטיפשה.
עכשיו אין מישהו שיחליף אותי, והמסכנה עכשיו תשאר אומללה לעד.
טוב, לא לעד, אבל עד שתמצא את הפיתרון בעצמה. אך אם אני לא
מצאתי, למה שהיא תמצא?
אני כל כך מרחמת עלייה. אילו רק הייתי יכולה להגיד לה, שאני
מצטערת שעזבתי, אך לא יכולתי להישאר כך.
שאני אוהבת אותה, שהכל יסתדר. אני מבטיחה.
אילו רק יכולתי להגיד לך, שאני פישלתי בתור המלאך שלך.
אני מצטערת כל כך. |