וגשם מטר שוטף את הדם הנקרש,
שדהה לפני 11 שנים.
ובכי מלאכים נוטף על הכביש,
לרקע אלפים מסתתרים.

ושמו מתחלק בלשון, אך רבים אינו יודעים מי היה הוא.
ודווקא רוצחו, על חטאו, בנו לו יורש כי ביקשהו.

ותמונתו האחרונה בחיוכו הביישני, על 3 קומות מתעטר,
דמעות על הלחי, כתפיים תומכות, המת מאחד את העם.

ובדקת דומייה, שקט רועם, כאילו מצפים לקולו,
התומך, הסמכותי, שאומר שהכל לא בסדר,
הכנה, האמיתי.

ודרכו הייתה דרך שלום, וידו יד יונה וזית,
נקטעה היד ודמה שותת, 11 שנים שלא נשכח.

שלום חבר, איש מן העם, ראש הממשלה כבדרך אגב,
הלך בדרך השלום, רצה לאהוב, מטווח קצר, שלוש יריות, כ"כ קרוב.

ובכיכר אנחנו נשארנו, בוכיים ודוממים,
וכולם דנים במה שהיה יכול לקרות אם...
הסתכלו אל ההווה, ובצעו עכשיו,
אם לא עכשיו אז מתי?
מתי יד שלום תיגע ביד החרב ולא תיפצע?
זוהי דרכו של רבין, דרכו אל השלום,
דרכו - האחרונה.