עולים על הבמה, מול כולם, מול העולם.
תמיד הכל צריך להיראות כל כך מושלם,
התלבושת זוהרת, נוצצת -
והאיפור, מכסה הכל, כמה שהוא נהדר.

הוילון עולה, והנה ההצגה שוב מתחילה, כמו אתמול, כמו מחר.
מפחדים מהעיניים - תמיד חושפות, מסגירות, כל כך עצובות...
אבל הכיסאות רחוקים, הם לא רואים אותם ממרחקים,
את העיניים הכואבות
את הדמעות מתחת למסכות הארורות.

כשנגמרת ההופעה פושטים את הבגדים,
ונכנסים עמוק עמוק מתחת לסדינים.
נשאר רק הגוף והכאבים הפנימיים.
הדמעות שוב זולגות, מסירות את האיפור
היין מטשטש, ומלטף ברוך את הכאב
אבל לרגע לא שוכחים שמחר שוב עולים על הבמה,
להצגה שאולי תהיה במקצת שונה,
מול אור הזרקורים של בית הבובות
בתיאטרון המסכות העצובות.