אם לא חושבים על זה, זה עובר. תמיד נהגו לומר לי את המשפט הזה
כשהייתי צעירה. פשוט תחשבי על משהו אחר, תהיי עסוקה, כן להיות
עסוקה זה תמיד עוזר.
אמרו לי אחרי שרכבת אחת חולפת לה ומפלחת את האוויר בצפירתה
החדה אל מול עיניי הנישאות אחריה, כעבור זמן מה תגיע עוד אחת,
שתפלח את האוויר עם בדיוק אותה הצפירה, ועליה אקבל הזדמנות
לעלות.
למען האמת, כמה שניסיתי לפעול על פי העצות הללו, זה לא נראה
כאילו הן בדרך להיות נכונות. לפחות במקרה שלי.
וזה לא שלא ניסיתי ליישם אותן, באמת שניסיתי, עם כל כוחי
ונשמתי ניסיתי. רציתי רק לשכוח, לשכוח ושהכאב יחלוף, הבדידות
תתאדה לה והחיוך יחזור לשפתיי.
אבל כבר שכחתי איך מחייכים, שכחתי איך מרגיש הצחוק כשהוא בא
מהבטן, שהיא כבר מתפוצצת מכאבים בגללו. שכחתי איך זה מרגיש
לקום בבוקר עם תקווה, עם מנגינה חדשה ברקע.
אני חושבת שאולי לעולם כבר לא אמצא את האושר שוב, שלעולם לא
אדע חיוך אמיתי מהו. זה מפחיד אותי כל כך, מעורר בי חלחלה.
אני רוצה להיפרד מכל המחשבות האלה, מכל הכעסים והכאב ורק
לשכוח, רוצה עד כאב.
מנסה ליצור שינויים בחיי, לשבור שגרה, לזעזע את המערכת שבה אני
כלואה, אך לשווא. כל ניסיונותיי לערער את החיים שלי כושלים אחד
אחרי השני והיאוש מתחיל לכרסם בעורקיי.
לפני שאני נכנעת לו אני מעלה תפילה אחרונה אל ההוא שם למעלה
שאולי בכל זאת ינסה לשלוח אליי קרן אור קטנה, איזה ליטוף מהשמש
פה ושם.
עדיין נותרה בי מעט תקווה שהוא ישמע את תחנוניי וייענה
לתפילתי, והלוואי וזה יקרה לפני שגם טיפת האור האחרונה בליבי
תדעך לה לאיטה, ולבסוף תיעלם. הלוואי.