[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הסיפור מוקדש לצביקה (סא"ל צ' בשבילכם!), אחי לנשק.
הסיפור מוקדש גם לכל הבנות היפות בעולם. תתחילו לשכב אתי כבר
קיבינימט.


כולכם ודאי מכירים את ההרגשה הזו. לפעמים אחרי שינה סמיכת
אירועים וחלומות, שבה ביקרתם לאיזה 30 שנה במקום או שניים עם
אווירה ונוף מאוד שונים מעולמכם האמיתי, אתם פוקחים עיניים
וממש חווים סוף סוף את המשל של קונפוציוס עם הפרפר - קמים
ליקום זר כשבעצם מושרשת בכם הרגשה חזקה שחייכם האמיתיים הם מה
שהיה עכשיו בחלום. הכל נראה לכם חדש מאוד ולא מוכר במציאות
חדרכם: מה זה הכוננית הזו עם המדבקות? מה זה הקירות האלה,
הלבנים עם ההעתק של דאלי? מה זה המחשב האפור? הטלוויזיה? מי
זו האישה הזאת, ששוכבת בצד השני של המיטה, שנראית לי מוכרת
כאילו שנים לא ראיתיה? מפחיד מאוד. עד שעוברות הכמה שניות
הרצויות להתעשתות ולתכנות המוח מחדש, ראשכם הלום השינה יוצר
אשליה של זרות והפתעה, כשבסוף אתם מתעשתים, מחבקים את החברה
שלכם, וחוזרים לעולם האמיתי. הכל בסדר.
אז ככה. מסתבר שיש גם מחלה נדירה כזו. הפרעה למעשה.




בלילות שבת הארוכים כחובש תורן במרפאה הנטושה בהגמ"ת 7134
(בין מושב רגזים לכפר פלחא, אי שם בדרום מזרח צפון מערב הנגב
המרכזי), היה מאיר שוכב על מיטת הטיפולים המקולפת בעיניים
פתוחות וטרוטות ומחכה לשבוז הקבוע של הלילה - אותו נהג נטחן
שסוגר כבר איזה 14 יום בבסיס בגלל קצין החימוש השרוט, ו'חייב
לדבר עם מישהו' (מועמד מועדף - חברתו הגבוהה והשזופה מחולון
עם הפרונט העצום. מועמד זמין - מאיר).
ברגעי ייאוש קבועים, נהג מאיר לקום ברגליים כושלות, ללכת אל
השידה בפינת החדר, ולהתחיל לעיין בירחונים המקצועיים שסרגיי
הקב"ן היה משאיר שם לפעמים.
פעם אחת, בגיליון צבעוני של 'הפסיכיאטריה היום', הוא קרא על
הפרעה נדירה שנקראת סכיזוטראומטקוזציה:
אתה קם מהשינה אחרי חלום ארוך, מאבד לפתע את כל זיכרונך
המודע, ובטוח שהחלום הוא בעצם חייך האמיתיים. כל מה שסביבך
נראה לך זר עכשיו, ואתה נמצא בשוק תמידי מכל דבר שאתה רואה.
זאת אומרת שהמוח לא מתאושש, לא מיתכנת מחדש. אתה פשוט מסתובב
מזוגג עיניים בעולם שכלום בו לא מוכר לך, מפוחד עד עמקי
נשמתך. ישר מביאים פסיכיאטר ומעיפים לגהה. יש רק כמה מומחים
מדנמרק שיודעים להתמודד עם כזה דבר.
ההפרעה המוזרה הפחידה את מאיר עמוקות.
הוא לא דיבר עם אף אחד על מה שקרא. אפילו את סרגיי לא שאל,
למרות שהסקרנות הייתה גדולה.
האמת שבמקום כלשהו בתוככי מוחו, חשד מאיר שמדובר בהנפצה
מלוכלכת.
וכך המשיכו החיים בשלווה, עד שיום אחד, כשנראה היה שהכל כבר
הולך להסתדר ולהיגמר, מאיר פגש את קרניצקי...


זכות הדיבור למאיר:
"סיימנו קורס חובשים ביולי 05'. אני קיבלתי סוף סוף את
הבשורה המרגיעה שעפתי קיבינימט משמשון, ואני חוזר להיות חובש
מרפאה במז"י איפשהו. רוב החבר'ה חזרו לגדודים, הג'ובניקים
פוזרו לכל קצוות תבל (בדגש על קצוות גוש דן), וקרניצקי קיבל
את חר"פ צפון. כן. קרניצקי, הצפלון הערמומי והציניקן, השותף
הכי משקיע ומתחשב לחדר, והאיש הכי ממורמר שהכרתי בחיי (בעיקר
כלפי צה"ל). הבן אדם שיכול לעשות הכל, אבל תפקיד חלומותיו היה
מדליק גנראטורים בבסיס מתחת לבית שלו אחרי שיפסול מקצוע
(לעשות 1-30, ולחזור לבסיס רק בחורף לכוננות הפסקות חשמל),
דווקא הוא הגיע לבי"ח אזורי רמת הגולן. אם השביזות הייתה אבק,
קרניצקי היה ספרייה. אבל מה לעשות שהוא היה אחד החובשים
המקצועיים בקורס? אז אחרי כמה איומים וניסיונות להוציא פטורים
משבתות קרניצקי נכנע, והשלים עם רוע הגזירה. כצפוי, הוא עשה
את העבודה טוב. אט אט עברה שנה ממסיבת סוף הקורס, וקורס 'רפי
חובשים קרביים' הפך לקבוצת אינדיווידואלים עם 'תולעת' שסופרים
ימים בכל מיני חורים ברחבי ארצנו הקטנה. חלק הדריכו, חלק יצאו
מהצבא, חלק עשו בה"ד 1, וחלק עשו פקידות שר"פ. חלק עשו את כל
הארבעה יחד. אני ניסיתי להדחיק קצת כל עניין הצבא, והייתי מין
סטודנט באוניברסיטה הפתוחה, שלובש ירוק רוב השבוע ומטפל
בחימושניקים אלימים בבועה מוזרה בקצה הנגב, בתור תחביב או
משהו. כך המשיכו גלגלי הזמן המאובקים לזחול בעצלתיים. המשיכו
והמשיכו, עד מלחמת לבנון 2. כן, כן, בזמן שישבנו במועדון
וראינו 'לדפוק חתונה 2', נחטף מילואימניק מסכן, והתחילה מלחמת
לבנון 2. אני, כהרגלי בקודש, ביליתי את המלחמה בלא לעזור
למדינה בכלל. הכל אצלנו היה כרגיל לגמרי, מלבד הטלפונים
המקוטעים בתזמונים מוזרים, מחברים שהיו שם, שתמיד היו
צריכים לסגור באמצע, רגע לפני שהתחילו לשעמם אותי עם שמות
כפרים וחטיבות מילואים וטנקים. בשלב זה, החבר'ה מהטירונות כבר
לא היו קיימים בשבילי. וקרניצקי? האיש שידע עליי הכל?
האנטיתזה שלי - קטן מכוער וחובש טוב? ובכן, ידעתי שהוא גם שם,
אבל חודשיים מסוף הקורס הקשר ניתק, ולא היה לי נעים להתקשר.




ויום אחד בספט' 06, אחרי שרוחות המלחמה עזבו את ההרים היפים
של הגליל, אני נדרש לנסוע לקחת ציוד מבסיס רפואה ענקי במרכז
הארץ. בין מרפאות המומחים לבין שיירת הצולעים המזויפים בדרך
לקצין העיר, אני רואה אותו פתאום. רזה וקטן, אותו מבט משועשע,
אותם תווי פנים של מוזלמן מגטו ורשה. 'מה קורה, קרניצקי?! בוא
תן חיבוק, בוא תן חיבוק!'. האיש עונה לי במבטא רוסי: 'אני
מכיר אותך?' המוח מכיר את הסיטואציה, אתה מצפה שעכשיו תסתכל
לו בפנים ותראה איזה משהו שונה. העיניים אולי. מצפה לאיזה
'אופס התבלבלתי', לאיזה 'ואללה זה לא הבחור'. אתם מכירים
אותי. קורים לי הרבה הדברים האלה. אבל לא. זה הבן אדם. ופתאום
הוא אומר לי במבטא רוסי שקוראים לו אלכסיי מורוזי, והוא
ספורטאי מצטיין, והוא לא מכיר את קרניצקי, והוא בכלל לא משרת
במרפאה בצפון. חשבתי, מה לעזאזל קורה פה?






זה היה כל כך מוזר ומפחיד. ידעתי שהוא מנסה עליי איזו בדיחה
סדיסטית, כמו שהוא היה עושה תמיד בקורס, אבל לא הבנתי איך
אפשר לעשות את זה לבן אדם שלא ראית שנה. רצתי לשירותים של
המרפאה לשטוף פנים, לקחתי את המפתחות של הקנגו, וטסתי משם
חזרה כל הדרך לנגב.
ואז הבנתי.
באותו שבוע סרגיי הקב"ן נעדר מהבסיס כל יום כמעט.


לכו תבינו קצינים. אז מה אם אשתו יולדת ראבאק?
חזרתי הביתה לחמשוש, היה כיף, והנה יום ראשון מגיע, מתיישב
באיטיות סאדיסטית על שמחת החיים שלך עם שני אחוריו רוויי
הצלוליטיס.
אני חוזר לסמרטוטי הב' הירקרקים, לוקח את המנוסר בשאט נפש,
וכל הדרך ממחנה נתן אני מפנטז איך אני מדבר עם סרגיי. מתחילים
לדבר.






'זאת בדיחה', השרוט הזה אומר לי. 'אבל סרגיי, אולי יש לו את
ההפרעה הנפשית הזאת מגיליון אוגוסט, עם החלומות? אתה יודע,
אולי הוא פשוט מה0.000000001-% מהאוכלוסייה שחטפו את זה?', לא
הגיוני סטטיסטית, הוא אומר לי. 'אז מה אם אתה למדת בבוסטון
ואני סתם פישר בן 19. הבן אדם היה בלבנון לעזאזל. הוא פתח
לגולנצ'יק מאחורי העין והוציא רסיס עם חתיכת מוח עליו, והם
צעקו עליו לשים ח.ע!'. התחלתי להתווכח עם סרגיי, עד שהגיע
איזה אחד שרצה פטור מלילות ואני הייתי צריך לצאת וללכת
למועדון. במועדון בטלוויזיה, קפץ איזה אחד אלכסיי מורוזי
בתחרות אתלטיקה שאף לא רואה, בערוץ 11. אז ממנו לקח קרניצקי
את הזהות הבדויה. מילא היה לוקח בטוב טעם, מאיזה ג'וני דפ, או
גדי סוקניק או הסולן של פרל ג'אם, אבל לא. הבחור לקח פאקינג
אתלט מערוץ 1. הפרעה נפשית עלובה מאוד. המצלמה מתקרבת במדיום
קלוז אפ לספורטאי שיורק באכזבה. זה קרניצקי. גם אני וגם
הדוקטור טעינו. ואז - בום. אין טלוויזיה. חושך מצריים.






צעקות מבחוץ - "אחי! הייתי באמצע המקלחת סססעמק! שמישהו ידליק
את הגנרטור" "ואללה גבר, אף אחד לא יודע איפה הגנרטור" (ידיי
מגששות באפלה אחר היציאה מהביתן) "תקראו לאלי מהבינוי!!!"
"אני מני, המחליף של אלי מהבינוי, הוא השתחרר בשבוע שעבר"
"גבר, בלי זיוני שכל, מדליק גנרטור עכשיו למה הביצים שלי נהיו
תותי פרוטי" "אלי לא עדכן אותי איפה הגנרטור, הוא לא הסכים
לחפוף אותי כי קיצרו לו את החפש"ש" "ססעמק שמישהו יצלצל
לחמ"ל..." "צלצלתי, הם לא יודעים מה הטלפון של אלי ולא איפה
הגנרטור..." וכן הלאה וכן הלאה. שש שעות של חושך.
ופתאום אור.






אור מסנוור מקיף אותי. אישה לא מוכרת מביטה בי. אמא. 'מאיר
חמודי, אתה צריך לקום, היום כל האנשים מהקולג'ים באים להרצות
בבית ספר. אתה רוצה להתקבל לקולג' טוב, לא? אתה כבר ילד גדול,
אמא לא תהיה שם בשנה הבאה במעונות להעיר אותך'. פתאום אני
מרגיש הכי בבית בעולם. הכל כל כך מוכר. זה היה רק חלום רע כל
הדבר הזה. אין באמת דבר כזה שירות חובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יא בן זונה!



המודעה כתובה
בלשון זכר אך
מיועדת לנשים
וגברים כאחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/1/07 12:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים חיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה