הוא מת בצמא.
כל החורף עמד שם, שומע את טיפות הגשם המטופפות ברחוב, ניתזות
במרחק זעיר ממנו. הוא ראה את הרטיבות מתפשטת על המרצפות. הריח
את ניחוחו הנהדר של האוויר המיטהר מזוהמתו. רק לטעום לא יכול.
בתחילה, עם בוא הגשם הראשון, שמח. חשב שמנגינת הגשם היורד
תפתור את בעיות ההזנה שלו. שמעתה יהיה הכל קל יותר. שלא יהיה
סמוך עוד על שולחן אחרים. שלא יהיה נזקק. וכי מי זה רוצה
שיגמלו בו חסד? כבר משחר בריאתו ידע שמים  - חיים לעולם. שמח
כל כך כשחש את האוויר הלח. את טיפטיפות המים העומדות באוויר גם
כשהגשם פוסק מלרדת,  ומותירות את הכביסה עמוסה בלחות כבדה. הוא
ידע שהמים הללו הם חיים.
אבל ככל שגבר שאון הגשם, והטיפות המרקדות בקרבתו רבו והלכו, כך
שקע ליבו בקרבו. הוא ניסה לשלוח זרועות. לגעת במים הללו. לחוש
אותם. אולם לא הצליח. הוא קיווה שהרוחות שחדרו למקום משכנו
תסייענה לו להגיע למקור חיותו, אולם כל תקוותיו העלו מפח נפש.
הוא לא הצליח.
כעת חזר לקוות כי אותם גומלי חסד שעליהם נסמך, ישובו לכאן כדי
להחיותו. אומנם שכחוהו מדי פעם, ופעם, דווקא בשלושה ימי שרב
לוהטים, עזבוהו לנפשו והוא התענה בצמא, נאבק על כל טיפת חיות.
אבל לבסוף הגיעו, התנצלו, ביקשו את סליחתו והשתדלו לפייסו במתת
כפול ומכופל. העיקר שיתרצה וישוב לקדמותו.
היה קר בחוץ. הרוח צרבה את בשרו. הוא התאמץ להציץ מעבר לפינתו.
שמא הגיעו מיטיביו? שמא נזכרו באותו מכר שלהם היושב בפינה קרה
זו ומחכה נואשות לעזרתם? ככל שחלפו הימים הטמפרטורה ירדה. הוא
נאבק לחיות. השתדל להשתמש ברזרבות שעוד נותרו לו. לקמץ. לצרוך
את המינימום. הכל במשורה.
מידי פעם, היטה אוזנו. שמא נשמעים כבר פעמי גואל? שמא יבואו
לעזרתו? אבל היה קר בחוץ, ואיש לא זכר שהוא נמצא שם, בפינתו.
גווע. משווע לחסדים. הוא קיווה שמא יזדקק אי מי למשהו בקרבתו,
או אולי עובר אורח יעצור וייזכר בו פתאום. אולם הנס לא קרה.
כל החורף רקדו טיפות הגשם סביבו, ואליו לא הגיעו. מנגינת הגשם
הפכה להיות המנגינה שליוותה אותו, בעת שגווע והלך לאיטו.
בסוף החורף, עת הציצה קרן שמש ראשונה, נפתחה הדלת לידו. אבל
אוזניו כבר לא שמעו את הקול הגואל.
"העציץ!!!!!!!" נשמעה הזעקה. כן, רק כאשר יצא השמש, נזכרו בני
הבית בעציץ שהותירו, עזוב לנפשו, בדיוק בפינת המרפסת השכוחה.
הם רצו להצילו ולהשקותו, אבל זה היה מאוחר מידי. כי ימים
ספורים קודם, הוא מת בצמא.