[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יונתן זר
/
שולי

לפני שנה הוא הופיע. פתאום, באמצע החיים, אני רואה אותו והוא
לא יוצא לי מהעיניים. לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו, הילד
הזה לא זז ממני, לא מוכן ללכת, עלוקה.
זה הילד המעצבן ביותר שנתקלתי בו, ותאמינו לי שאני מבין בזה.
כשהוא מבקש משהו, נגיד גלידה, ארטיק או פיצה, הוא לא מניח לי
עד שהוא מקבל, וכשהוא רוצה לפתוח את הטלוויזיה באמצע הלילה
בפול ווליום, הוא יעשה את זה. "תנמיך", אני צועק והוא מתעלם.
אפילו לא מזעיף פנים. סתם שותק ומתעלם.
לפעמים אני מוציא משפט כמו "אני לא צריך אותך, אתה לא הילד
שלי בכלל", והוא מתחיל לבכות ואני מרגיש רע, לא יודע למה, הרי
זה נכון, הוא לא הילד שלי, סתם עוד מישהו שנתקע לי באמצע
החיים, ואני מנסה להרגיע אותו כמו שמרגיעים כל ילד, מנסה לתת
לו שוקולד או לשים לו איזה סרט בווידאו, וזה מצליח. לא פלא,
הילד הזה חמדן.
הילד הזה לא מוצא חן בעיניי מסיבות מובנות. אם להיות מדויקים,
אני שונא אותו, שונא. במשך השנה שהוא כאן לא הייתי ביחידות עם
אורלי אפילו פעם אחת. אבל זה לא רק בגלל זה. הוא פשוט... הוא.
אני לא סובל את ההתנהגות שלו והקול שלו והמראה שלו.
כשבאתי בפעם הראשונה לאורלי אחרי שהתחלתי לראות אותו וניסיתי
להסביר לה שאני לא יכול להיפטר ממנו ושצריך לברר מי הוא, היא
רק פלטה אנחת רווחה ואמרה, "סוף-סוף גם אתה רואה אותו", ואז
הוסיפה שהילד הזה נמצא שם מהרגע שהכירה אותי. "אז מי הילד,
אולי ביררת בשבילי", שאלתי מופתע, והיא לא ענתה. ממש כמו
הילד, כאילו לא שמעה אותי.
ניסיתי למצוא את ההורים שלו, אפילו פניתי למשטרה ולרשויות
הרווחה שימצאו אותם אבל הם רק אמרו שהילד בחר בי ואני צריך
להיות מוחמא מזה. יושבים מולי עם מסטיק בפה, מפוצצים בלונים
ומחליטים בשבילי שאני אגדל את הילד הזה. סליחה, לא רוצה,
שיבחר מישהו אחר, או שאחרים יבחרו בו.
בין לבין אני שואל אותו, למרות שאני חושב שהוא לא יודע באמת
מי הוא. "אתה בטח הילד ההוא מכיתה ז'2 שטבע והחליט לחזור
ולרדוף אותי, כי אתה רוצה לחיות דרכי ובגלל זה אתה לא עוזב
אותי", או אולי "אתה יתום ואני מזכיר לך את אבא שלך שמת ובגלל
זה אתה לא עוזב אותי ורוצה לחיות דרכי את מה שהפסדת." זה לא
נכון, ידעתי, כי זה לא מסביר למה אף אחד לא מתעניין בו, אפילו
לא רשויות הרווחה, או למה אנשים אחרים רואים אותו ואני לא
ראיתי אותו עד לפני שנה, או למה לאף אחד לא אכפת שהוא מסתובב
סביבי בלי עבר או היסטוריה או בלי ללכת לבית הספר.
כמעט תמיד הוא שותק ומתעלם אבל לפעמים כשההצעות שלי יצירתיות
במיוחד הוא מחייך חיוך קטן, שכמעט לא רואים. ואני יודע שלמרות
שהוא חמוד וקטן ומתוק באותו רגע, הוא בעצם צוחק עליי מבפנים.
אחרי כמה חודשים שאלה אותי אורלי באמצע הלילה, כשהילד ישב
בחוץ וראה טלוויזיה בקול רם ולא נתן לנו לישון, "אתה לא רוצה
לקרוא לו באיזשהו שם?" ואני אמרתי לה שאני לא רוצה כי אז הוא
ייקשר אלינו והוא לא יעזוב אותי אף פעם והיא ענתה "אני לא
חושבת שהוא יעזוב אי פעם. הוא כאן כדי להישאר, מצטערת לבשר
לך", התשובה שלה עשתה לי לא נעים בבטן כי ידעתי שהיא צודקת
והיא רק ראתה את הפנים שלי וידעה שאני מסכים.
"אולי יואב או אורי, תמיד אהבתי את השמות האלה", התחילה לזרוק
רעיונות, אבל הוא לא נראה לי כמו יואב או אורי, ואז קפץ לי
לראש שם אחד שנראה לי מתאים.
"שולי, נקרא לו שולי", אמרתי ואורלי הזעיפה את פניה, "אבל
שולי זה לא שם של בן", התלוננה. "אז מה?" עניתי, "השם הזה
מתאים לו הרבה יותר מההצעות שלך."
"לא אכפת לך בכלל ממה שאני מבקשת ממך או מהילד הזה. סתם אתה
רוצה כבר לסיים את זה ולחזור לישון בלי לדבר. תרצה או לא,
הילד הזה הוא האחריות שלך", היא התחילה לדבר בכעס, כאילו אני
עשיתי משהו.
התחלתי להתעצבן. "ואולי את תודי כבר שהילד הזה מציק גם לך
כשאנחנו רוצים להיות ביחד והוא צועק מבחוץ ואני חייב לקום
להיות איתו. חוץ מזה, אני לא ביקשתי את האחריות הזאת. הוא צץ
פתאום משום מקום ועכשיו מה, אני אמור להיות אבא שלו?" הפניתי
את הגב אליה ועצמתי עיניים.
"אתה לא מבין, התרגלתי. אתה והוא באים בחבילה אחת ואם אני
רוצה להיות איתך אני צריכה להיות גם איתו. אתה לא אבא שלו,
אתה לא מבין, אלוהים, כמה זמן אתה יכול להיות כזה דפוק?" היא
כמעט בכתה והלב שלי בכה יחד איתה. הסתובבתי אליה וחיבקתי
אותה. "אם זה חשוב לך כל כך אז אני אתן לו שם אחר, מה שאת
רוצה אני אעשה." "אבל זה צריך להיות חשוב גם לך", היא דחפה
אותי ויצאה החוצה בטריקת דלת. "מה היא רוצה? אני פשוט לא
מבין", חשבתי. איך היא יכולה לשכוח את הפעם האחרונה לפני
יומיים כשהתחלנו קצת להתנשק וכבר הורדתי את החולצה ופתאום הוא
התעורר מהשינה בצרחות והחליט שיש מפלצת בארון והתחבא במיטה
שלנו והפריד בין שנינו עד הבוקר. וזו ממש לא הייתה הפעם
היחידה. מאז שהוא הגיע לא היינו ביחד לבד כמעט אף פעם. הוא
תמיד נמצא בינינו באמצע ואנחנו חייבים ללכת לישון. מה נעשה,
נתעלם מהילד הזה שנמצא שם? אז חייבים לחכות שהוא יירדם, אבל
אז אנחנו נרדמים יחד איתו עד הבוקר. כל פעם.
אחרי יום היא באה אליי ושואלת אותי "נו, אז מה החלטת?" כאילו
לא קרה כלום בינינו, כאילו לא התעלמה ממני וביקשה מהשותפה שלה
שתגיד לי שהיא לא נמצאת. "לא אכפת לי", אמרתי, "למה זה כל כך
חשוב לך? הוא נדבק אליי, לא אלייך." "תשתוק כבר ותחליט",
אמרה, "תגיד על איזה שם חשבת כי אני יודעת שחשבת". היא מכירה
אותי יותר מדי טוב.
"מה דעתך על ליאור, כמו אורלי אבל הפוך?"
היא חייכה את החיוך היפה שלה ונישקה אותי נשיקה עדינה על הלחי
וחיבקה אותי ולחשה לי לאוזן "אולי יש לך עוד תקווה." היא
הסתכלה עליי במבט הנחוש שלה, שבגללו אני חושב שהיא מכירה אותי
יותר טוב ממה שאני מכיר אותה או אותי ואמרה "אני אבוא אליך
בעוד כמה ימים, תבלה עם ליאור ואז אני אחזור." הסתכלתי עליה
ועל ליאור, שהיה עסוק במשחק המחשב שקניתי לו, בפליאה. "מה את
חושבת שאת עושה, נוטשת אותי ככה? את חושבת לנטוש אותי כאילו
מה? כאילו אני יודע מה להגיד לילד קטן?" אמרתי ואז הנמכתי את
קולי ולחשתי "אני מעדיף להתאבד מאשר להיות איתו לבד."
"הוא שומע אותך", אמרה, "תיקח אותו לחברים שלך, תדבר איתו
ותקשיב לו אתה אולי לשם שינוי ואז אני אחזור. אולי אם לא
תתעלם ממנו תבין שהוא כאן. יודע מה? תקשיב לעצמך קודם. 'כמוך
אבל הפוך', זה משפט טוב לחשוב עליו בהתחלה", היא לקחה את התיק
שלה והסתובבה.
"אבל..." אמרתי בניסיון אחרון. היא הרימה את ידה בלי להסתובב.
"חבל לך על הזמן, אני הולכת", אמרה וטרקה את הדלת.
"'כמוך אבל הפוך', מה הקטע עכשיו עם המשפט הזה? אני לא אבין
אותה אף פעם", חשבתי והסתכלתי על ליאור. "מה אני אמור לעשות
איתו עכשיו?" הסתכלתי עליו כמה דקות והוא הסתכל עליי. אני
נבוך והוא כאילו סקרן, כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, כאילו
הוא שופט אותי ואת ההתנהגות שלי, כל צעד שלי ומשפט שאני עוד
אגיד. כמה אני שונא את זה, את הלחץ הזה להיות מה שמצפים ממני
להיות.
אחרי שהתאוששתי דיברתי אליו כאילו הוא אורח שהגיע עכשיו באופן
לא צפוי. "אתה רוצה לשתות משהו? יש לנו קולה או מיץ תפוזים.
אני אביא לך קולה. אתה אוהב קולה." הוא הנהן בראשו והסתכל
עליי במבט מבוגר שהבהיל אותי, מבט שמבין מה נמצא מולו יותר
מהאיש המבוגר שמסתכל עליו. ניגשתי למטבח, פתחתי את המקרר
ומזגתי לתוך שתי כוסות קולה קרה. "אתה רוצה אולי לאכול משהו?
יש עוגיות בוטנים או עוגת תפוחים, מה אתה רוצה?" הוא היה חייב
לענות. הפעם הוא לא יכול להתעלם ממני כמו שעשה בימים
האחרונים. אולי הפעם הגיע הצעד הראשון לשיחה בינינו.
"תפוחים", שמעתי קול ילדותי מהחדר השני. עוגת תפוחים וקולה,
לפחות יש לו טעם טוב לליאור הזה. הנה משהו משותף לשנינו.
כשחתכתי את העוגה חשבתי על המשפט שאמרה אורלי, שאני אמרתי
קודם. 'כמוך אבל הפוך'. אם אורלי אומרת שיש בו משהו אז יש בו
משהו, אבל מה? אולי היא סתם רוצה לשגע אותי כדי לנקום בי על
מה שאמרתי על הילד הזה. ליאור, ליאור. אני צריך להתרגל להגיד
את השם הזה. בשבילה. זה חשוב לה, הילד הזה חשוב לה. משום מה.
לא הצלחתי להבין מה יש במשפט הזה, אבל ידעתי שזה יקרה. כשאני
מנסה למצוא משהו אני לא מצליח וכשאני נכנע פתאום הוא מופיע
מולי.
שמתי את חתיכות העוגה בצלחת, הנחתי אותן על מגש יחד עם שתי
הכוסות וניגשתי החוצה. אכלנו את העוגה אחד מול השני. הוא בלע
אותה כמעט בלי ללעוס, כאילו הרעבתי אותו כמה שנים. לא השאיר
אפילו פירור אחד, אבל לא ביקש תוספת, כמו שהיה רגיל לעשות.
הייתי עדיין באמצע הפרוסה כששתה את הקולה לקינוח.
לאחר מכן הלבשתי אותו בבגדים החדשים שאורלי קנתה לו לפני כמה
ימים ואמרתי, "אנחנו הולכים לבקר חברים שלי, לא אכפת לך
נכון?"
"אני הולך לאיפה שאתה הולך", אמר בשקט. "יופי", עניתי
באי-נוחות, "אנחנו הולכים לעמוס וליהי."
עמוס וליהי היו זוג טרי שאורלי הפגישה והייתה גאה בזה. אני לא
אהבתי אותם. הם היו דומים מדי, השלימו אחד לשני משפטים, לבשו
אותם בגדים. מי רוצה להתחתן עם עצמו? ברגע שיראו את הילד הם
יעסיקו אותו, אולי יאמצו אותו. שתי ציפורים במכה אחת.
"איזה חמוד", קראו שניהם ביחד בבת אחת וקפצו עליו כדי לנשק
אותו. "שלך?" ליאור קפץ ברגע שהתנפלו עליו, התחיל לצעוק ונעמד
מאחוריי. "אה, ילדים, אתם יודעים", אמרתי, "אני חייב ללכת.
נתראה, ביי". מיהרתי לברוח משם. עכשיו הם יתחילו עם הניתוחים
האלה שלהם, ההתבכיינות. "מה לא עשינו בסדר", כמו שאנשים
מושלמים עושים תמיד.
אז הלכנו לחברים אחרים שלי, שוקי ולירון, חברי ילדות שלי מגיל
אפס. יש להם חנות ספורט בקניון שלידה יש מכונת משחקים ישנה עם
משחקים שקיימים מהתקופה שהייתי ילד. אולי הוא יאהב את המשחקים
האלה ויעזוב אותי לרגע ואני אקבל קצת שקט.
שוקי ולירון אהבו אותו דווקא. תמיד כשהגעתי אליהם לחנות או
כשבאו אליי כדי לראות קצת כדורגל בטלוויזיית הפלזמה הגדולה
שלי או כשיצאתי איתם לפאב הם קודם כל ניגשו אליו, שיחקו איתו
קצת ורק אז חזרו אליי. הפעם לא נתתי להם להתקרב אליו וישר
שלחתי אותו לשחק. נכנסתי לחנות. רק לירון היה שם הפעם, סידר
את המוצרים במקום.
"היי, אח שלי", אמר וחיפש אחרי ליאור. "איפה הילד?" שאל, "אל
תגיד לי שאיבדת אותו. מה אתה שווה בלעדיו?" הוא צחק.
"אל תתחיל איתי עכשיו והלוואי שהייתי מאבד אותו, אבל כנראה
אלוהים לא באמת רוצה שתהיה לי נחת", אמרתי והתיישבתי על שרפרף
שעמד לידינו.
"יאללה, די, נמאס לי מהתלונות שלך", אמר לירון, "מה הוא כבר
עשה הפעם? אכל יותר מדי, צעק יותר מדי? מתי כבר תתרגל אליו?
כמה זמן הוא כבר אצלך, תגיד?" זו הפעם הראשונה שלירון צעק
עליי. הוא לא היה טיפוס רגוע במיוחד אבל עליי הוא אף פעם לא
התפרץ, לא ככה, לא ברצינות.
"נראה מה אתה היית עושה אם לך היה נדבק נודניק קטן", צעקתי
עליו בחזרה, שלא יתפוס עליי תחת פתאום. צדיק הוא נהיה לי.
"אתה לא רוצה לשמוע אותי אז תגיד לי ללכת."
"אידיוט", אמר, "אז קודם כל יש לי ילד, רק שאתה כל כך עסוק
בעצמך שאתה לא רואה מה קורה מסביבך."
"ילד... גם לך יש ילד?" גמגמתי, "אז למה אף פעם לא דיברת עליו
ולמה אף פעם לא ראיתי אותו?"
"כי אתה שומע ורואה רק את עצמך ולא אף אחד אחר", ענה לירון
בשקט פתאום, כאילו הוציא את מה שהיה צריך להוציא, וזהו, נרגע.
"הנה שם, אולי עכשיו אתה תוכל לראות את הילד שלך משחק עם הילד
שלי. תראה כמה הם נהנים." הוא הצביע לכיוון מכונת המשחק.
הסתכלתי וראיתי הפעם ילד רזה ונמוך, קצת יותר קטן מהליאור,
משחק איתו בהתלהבות כמו שאני ולירון שיחקנו פעם, כשהיינו
קטנים וזה כל מה שהיה לעשות. "אני אוהב את הילד שלי ואני לא
נותן לו לעזוב. אני. הוא כאן בשבילך, אתה מחליט מתי לשחרר
אותו, אתה מזמין אותו."
"כמוך אבל הפוך", קפץ לי פתאום המשפט לראש. בלי להבין למה,
הרגשתי שאני בכיוון הנכון.
"מה אתה עושה כל היום? אתה סתם בטטת כורסה. לא לומד, לא עובד,
חי על חשבון ההורים שלך כאילו אתה עדיין בן 16 ולא בן 26, ככה
כבר יותר מחצי שנה. תגיד לו משהו לילד, תדבר איתו, תשחק איתו
ואז אולי הוא יגיד לך למה הוא בא", הוא המשיך לדקור אותי.
"דיברת עם אורלי? אתם נשמעים אותו דבר. אני לא יושב על כורסה
ולא עושה כלום, אתה יודע שאני מחפש כבר כמה חודשים עבודה ולא
מוצא, אז בלי שטויות. רק שאני לא מוכן להתפשר על כל עבודה, מה
רע בזה? ואל תשכח שאני נותן לילד הזה לחיות בבית שלי, לאכול
מהאוכל שלי ולגזול את הכסף שלי למרות שלא יוצא לי מזה שום
דבר. אז אולי אתה ביקשת אותו אבל אני לא ביקשתי להישאר תקוע."
"יאללה, לך, לך, אתה לא מבין", אמר והצביע על הדלת.
כשיצאתי משם הייתי עצבני. לקחתי את ליאור למרות שביקש להישאר.
לא ביקש. צרח, דרש. אבל הייתי חייב לברוח משם. כולם אומרים לי
לדבר איתו, לנסות להבין אותו אבל הם לא מבינים אותי ולא
שומעים אותי. חזרתי הביתה וסגרתי את הדלת. הוא נשאר בחוץ
ואפילו לא ביקש להיכנס כמו תמיד. בלי תכסיסים, בלי לעייף אותו
ואז להרדים אותו על הספה. זה היה קל מדי. אז ניצלתי את
ההזדמנות לקצת שקט וחשבתי על תשבץ ההיגיון שהפך להיות החיים
שלי עד שנרדמתי על הספה בסלון.
כשהתעוררתי השעה הייתה אחת עשרה אבל לי לא היה עוד חשק לישון.
פתחתי את הטלוויזיה ובהיתי אבל משהו לא היה נכון, משהו היה
חסר. פתחתי את הדלת של הדירה ונתתי לו להיכנס. לא דאגתי,
ידעתי שהוא מחכה שם בשקט ולא הולך לשום מקום. ליאור התיישב
לידי קרוב מאוד והסתכל על הטלוויזיה, שתק ובהה בתוכנית
שראיתי. לא ביקש להעביר, לא ביקש משהו לאכול, סתם ישב.
הסתכלתי עליו ופתאום הבנתי שהוא מזכיר לי מישהו, רק שלא
יכולתי לומר את מי. בחנתי את תווי הפנים שלו, שלא השתנו ולא
נעו, כאילו קפא במקום, כאילו ידע מה אני עושה וביקש לעזור לי,
קצת הפחיד אותי. עיניים חומות כהות, שיער בלונדיני, אף גדול
לפנים, עור בהיר מאוד, גבוה לגילו. "הגיע הזמן לשיחה", חשבתי,
"קודם הוא לא ענה אבל הפעם הוא יענה. הוא אף פעם לא שיתף
פעולה כל כך."
"מי אתה?"
"אני זה אני", הוא ענה בלי להזיז שריר אחד לא הכרחי מהפנים
שלו. עכשיו זה היה מוגזם. למה הוא לא יכול לענות כמו בן אדם
נורמלי?
"תענה לי כבר לשאלה. אני לא מוכן להמשיך ככה לנצח. תהיה בן
אדם ותגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה ממני ומהחיים שלי, או מה
שנשאר מהם. אתה מופיע ככה, מתעלק עליי, מרחיק ממני חברים
וחברה ואתה נותן לי חידות?"
"אני כאן בשבילך. אתה מחזיק אותי, אתה תשחרר אותי", הוא מצמץ.
"אף פעם..." נחנקתי לרגע מכעס והמשכתי, "אף פעם לא ביקשתי ממך
לבוא. איך יכולתי לבקש מילד שלא ראיתי ולא ידעתי שהוא קיים
להגיע. וחוץ מזה, מה אני, פדופיל? אין לי חברה, אין לי חיים,
שאני צריך גם אותך?"
הוא לא ענה, רק הסתכל עליי בחזרה בלי לזוז. חוצפן, חושב שהכול
מגיע לו, גם להיות כאן וגם להגיד שזה באשמתי ושאני מחזיק
אותו. מי הוא חושב שהוא, ה...
"רגע, אני יודע את מי הוא מזכיר לי", פתאום הבנתי," הוא...
הוא בדיוק ההיפך מאורלי. לה יש שיער שחור ועיניים כחולות ואף
קטן וחמוד שמתאים בדיוק לפנים שלה, הפנים השחומות שלה והיא
טיפ-טיפה נמוכה."
"אתה ליאור", אמרתי.
"אני ליאור", אמר וחייך את החיוך הקטן שלו, אותו חיוך שחייך
כשניסיתי להבין מאיפה הגיע. הפעם זה נראה לי כמו חיוך של
הקלה, שחרור, לא חיוך של השווצה על זה שהוא יודע משהו שאני
לא.
"אתה ליאור."
"כן, אני ליאור. ואתה, מי אתה? אתה לא חושב שהגיע הזמן
לגלות?" ענה בחיוך שהתרחב, "עכשיו הגיע הזמן לשחרר אותי כדי
שתוכל לברר. אני לא שייך יותר." הוא הושיט את ידו לעבר ידי
הרועדת ואחז בה. "בוא איתי", לחש והוביל אותי החוצה. "עכשיו
אתה לא יכול עוד להתעלם ממני. הגיע הזמן לשחרר אותי, להתחיל
לחיות."
הוא הוליך אותי עד לפתח חדר המדרגות והתיישב על המדרגה
האחרונה. "אני אחכה פה ואתה תלך, אתה יודע לאיפה."
"אני יודע לאיפה", אמרתי והתחלתי לרוץ לבד. במעלה הרחובות,
מעבר לכבישים, רצתי לבד סוף סוף ואהבתי את זה. חופש.
הגעתי אליה ולחצתי על האינטרקום. "כן?" שמעתי את הקול של
השותפה שלה. "אורלי נמצאת?" שאלתי, "אני חייב לדבר איתה
עכשיו. זה מקרה חירום."
חיכיתי יותר מדי זמן. יכולתי לשמוע את השותפה שואלת אם זה
בסדר לתת לו לעלות, אבל בסוף אורלי תפסה פיקוד. "אני יורדת",
אמרה. "לא, אני עולה", עניתי והיא לחצה על הכפתור ופתחה לי את
הדלת. לא הייתי מוכן לחכות עד שהיא תרד. אני לא מוכן לחכות
עוד רגע. טיפסתי במדרגות במהירות כאילו אני לא זקוק לאוויר.
תוך דקה הגעתי לפתח דירתה בקומה הרביעית. דפקתי על הדלת בכוח
ולא הפסקתי עד שלא שמעתי את המפתח מסתובב מהצד השני. אורלי
פתחה את הדלת. "מה אתה עושה, השתגעת? אמרתי לך ש א נ י אראה
אותך עוד כמה ימים", אמרה. היא הסתכלה סביב, "איפה ליאור
תגיד, מה עשית לו, איך... למה הוא לא כאן?"
"ליאור לא כאן כי הוא עוזב, אורלי, הוא לא יהיה כאן עוד הרבה
זמן. א נ י שחררתי אותו", אמרתי. היא הסתכלה עליי במבט תמה.
"עוזב, שחררת, איך יכול להיות שזה קורה כל כך מהר, לא חשבתי
ש..."
"שאני יכול להשלים איתו כל כך מהר, זה מה שרצית להגיד, נכון?"
חייכתי, "אני יודע למה לא סבלתי אותו, אורלי, עכשיו אני יודע
למה לא רציתי להיות קרוב אליו. את יודעת בעצמך למה, תמיד
ידעת." דמעות התחילו לרדת לי על הלחיים. שנים לא בכיתי, שנים.
פשוט לא יכולתי. הדמעות אף פעם לא יצאו. חיבקתי אותה ובאותו
רגע הרגשתי שלם, כאילו התאחדתי עם איבר מתוכי שהיה חסר כל
השנים. "אני רוצה אותך", לחשתי לאוזנה, "אני כל כך רוצה
אותך."
כמה רגעים עמדנו כך, עד שניתקה את עצמה ממני וניגשה לחלון.
היא משכה באפה וצחוק קצר התחמק מתוך הפה הקטן שלה. "אורלי,
אני חייב לשאול אותך משהו עכשיו, אני לא רוצה לחכות עוד",
אמרתי וכרעתי על ברך אחת, "תסלחי לי על הקיטש אבל לא הכנתי
עוד משהו אז הנה", שאפתי אוויר והמשכתי, "אורלי, את העתיד
שלי, את ההווה שלי. את העבר השארתי מאחור בפעם הראשונה
בזכותך. אני רוצה שזה יהיה ככה לנצח. אני רוצה שתבטיחי לי שזה
לא ייעלם, שאת לא תיעלמי."
הרגשתי לפתע שהפכנו להיות עמוס וליהי אבל לא הפריע לי. הייתי
בתוך חלום טוב.
"התינשאי לי?"
היא הסתכלה עליי בשקט, אחזה בידי ומשכה אותי למעלה. קמתי
ונעמדתי קרוב אליה. היא ניגבה את הדמעות מפניי ועל פניה היו
דמעות משלה. "חמוד, לא את זה היית אמור ללמוד. אני לא העתיד
שלך. ההחלטה הזאת לזנוח את העבר ולחיות בהווה היא העתיד שלך.
אני לא מוכנה עדיין, אבל יום אחד, אולי. אם אני אתחתן עם
מישהו זה יהיה איתך."
לא האמנתי למה שאוזניי שמעו. מה אני עושה עכשיו?
"בוא נהיה לבד עוד כמה ימים, בסדר? בלי למהר", היא אמרה, "אני
שמחה בשבילך, באמת, על מה שלמדת, אתה יודע את זה, אבל אני עוד
לא מוכנה." המשכתי לשתוק. לא יכולתי להוציא מילה. הבטן שלי
התכווצה. "תגיד משהו, חמוד, אני לא רוצה להשאיר את זה ככה
תלוי", היא אמרה.
"אז יום אחד אולי תחליטי להתחתן ואולי זה יהיה איתי?"
"אל תהיה ציני", היא אמרה, "כן, אני אוהבת אותך מאוד, אבל
להתחתן, עכשיו? אני בת 24, אני לא מוכנה."
"אני לא ציני", אמרתי, "אורלי, אני מבין. אני לא מוכן לוותר
בגלל מכשול אחד על העתיד שלנו. אני מבין את זה עכשיו. אני לא
אתן לכעס ולפחד להיות בינינו."
הפעם היא ניגשה אליי וחיבקה אותי, הניחה את פניה על החזה שלי
וידיה ליטפו את שערי. שעון האורלוגין הישן שירשה מסבא שלה
צלצל. השעה שתיים עשרה הגיעה, יום חדש החל. בזווית העין ראיתי
דמות קטנה עומדת, מוארת במנורת הכניסה הקטנה של אורלי. הוא
נופף בידו לעברי. הנהנתי בראשי וחייכתי חיוך קטן ומבין. הדמות
הקטנה החלה להיבלע לאט באפילה המוחלטת של הלילה עד שנעלמה
בתוכה. ידעתי שלא אראה אותו עוד.
"שלום", לחשתי בלי קול, "תודה". סגרתי את הדלת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זאת אומרת
נגמרו
הגרבילים?







אחד מגלה פינצ'ר
בתחתוניו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/1/07 14:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן זר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה