בדמיוני פרשתי ידיי לצדדים
והתרוממתי באוויר,
גופי ריחף מעל בניינים, ארצות,
כפרים וימים,
הגעתי לסוף העולם,
לקץ הזמן.

                             

ניצבתי בתוך עין סערה,
הכל רעש סביבי,
ואני,
קטנה, עמדתי שם באין נוע,
גופי מתאדה עם כל משב סופה,
סוף סוף הייתי חופשיה.

                           

בתוך גהינום פרטי,
יום יומי,
נשמתי נשרפת,
נאכלת באש רותחת,
לא נשאר בי כלום,
נותרתי קליפה ריקה.

                       

מכונה ישנה
עומדת בפינה,
מתפרקת, דהויה וחלודה,
ממשיכה לתפקד
כנגד רצונה,
מבקשת שיעזבו אותה לנפשה.

                       

חיה פצועה,
אומללה,
נקלעה לתוך מלכודת נוראה,
בוכה היא ועייפה
אך אין אחד שישמע תחינתה,
רק צייד שאינו שועה לבכיה המר,
מענה אותה,
משאירה בתוך המלכודת,
הורג את נשמתה
אך מתעקש להשאיר את גופה בחיים.

                       

תקופת עצב מגיעה אלי שוב
ובתוך תא קטן
בפינה כמעט לא נראית
אני יושבת מכורבלת בתוך העצבות,
דמעות מרטיבות את גופי המכווץ
אך בפנים נשמתי מתייבשת,
מצטמקת,
נעלמת.

                       

יש בי צורך לברוח,
ללכת רחוק אל שום מקום,
לכל מקום.
לקחת טרמפ לאן שתישא אותי הרוח,
ללכת הלאה בלי להסתכל לאחור,
בלי געגוע וכאב,
פשוט ללכת.

                           

לפעמים מלנכוליה משתלטת עלי ואני עצובה בלי שום סיבה ממשית,
הדברים שנכתבו פה לא מסמלים על איבוד עצמי ורצון למות אלא על
מצב נפשי נתון לאותו רגע.
תודה שקראתם,
תנסו להנות.