אבא, אמא, איפה אתם? מי אתם?
מתי נפגש בפעם השניה?
"את רוצה לבקר אותם? את תחזרי לחפש אותם?" כך היא שואלת אותי.
אני עוצרת מבטי, עוצרת תנועתי. מושכת את הזמן.
"עוד לא החלטתי" אני עונה מבלי התחייבות.
ברור לי שאני רוצה, שכדאי ונפשי זועקת לזה. לראות בעיניי שלי
שיותר טוב לי כאן במציאות שכפו עלי.
ששם לא הייתי חיה "חיים טובים" כמו שהם אומרים. שישנה סיבה לכך
שאני כאן. שלא היתה לי ברירה אחרת, שזו היתה הברירה היחידה
לגדול כאן. ולהבין ולהשלים עם העובדה הזו שאני פה ואין לי שום
זכות לערער על זה כי ככה הכי טוב. שככה זה אמור להיות. אחרי כל
כך הרבה שנים לא לכעוס רק להקשיב ולהבין. להגיד תודה רבה
בנימוס ולחזור למציאות שהביאו לי. לדעת שהדרך שנתנו לי היא
הדרך. ולא הייתי רוצה באף דרך אחרת. רוצה לחזור לשם כדי לחוש
געגוע למה שעזבתי מאחור לזו שגידלה אותי ולדעת שהיא אימי ואין
אחרת. כי זו הברירה שיש. ולדעת שהדרך בה היא גידלה אותי זו
הדרך הכי טובה שיכלה להיות לי. ולזכור תמיד שהיא אמי האמיתי גם
אם אני לא מריחמה. רק לעזוב כדי להתגעגע ולהבין. אבל איך אוכל
לעשות לה את זה? אני לא אוכל להשאיר אותה שם מאחור ולתת לה
לחשוב שאני מחפשת הורים אחרים לתת לה לחשוב שאני מפקפקת בדרכה
שלה. שלנו. בחיים של שתינו מאז שאני הגעתי.
כי זו האמא הכי טובה שהייתי יכולה ליחל לעצמי גם אם לא הייתה
ברירה. למרות הרצון להכיר את האנשים שהביאו אותי לעולם. לראות
אם אני דומה להם. לדעת אם פגמי הם פגמים שלהם בעצמם. לזרוק
עליהם אשמות שנשארו אצלי שנים ולהתחיל עוד דף חדש אני עם עצמי
ואימי והחברה שבה אני גדלתי.