התדמית משחקת בשח-מט שחור לבן תמיד גוברת על המציאות שבתוכי.
על מה שאני יודעת שמתרחש.
שקר שעוטף אותי בגד שקוף. רק אני מרגישה, רק אני יודעת.
הסוד הכמוס שלי. לא לאף אחד אחר.
איזו אישה טובה אמרה לי שצריך לצמצם את הפער. שהגיע זמני לקרב
בין שני העולמות השונים שאני חיה בהם.
זה התחיל מפחד מתגובה, ממשהו קטן, בסוף התאמנתי על זה המון
וזוהי "סוג של הצלחה" כך בדיוק היא אמרה לי.
"את עובדת על כל העולם". אבל אני חייבת.
אני חייבת להמשיך את ההצגה, כדי שלא הכל יתפורר באצבעותי. שהיא
לא תחמוק לי. ההיא שאני לא מריחמה.
"סופם של שקרים הוא להתגלות" גם זה היא אמרה לי.
ואני הסכמתי בחלקית. כי כן השקר סטר לי פעמים אחדות, מכות לא
נעימות שנשארו לי כפעמון אזהרה ומלמד אותי רק עוד איך להתאמן
ולהפוך לאדונית של התדמית, של החיצוניות, את מה שאני משדרת.
וכמה שהמכות כאבו והיו צריכות להיות כאות להפסיק, הן לא הצליחו
להפסיק את גל השקר.
ברגע שהשקר יתגלה אני אחשף, אני אהיה מוצבת מול תהום, שוקלת
בחוסר הגיון את האפשרויות שלי. חשופה בין שמים וארץ, עירומה
כיום היוולדי מזו שיצאתי מריחמה, הזו שאני לא מכירה. ושם כשאשב
לי מקופלת מעל התהום רוצה שוב להתכסות בבגד השקוף שלא ארגיש
שרואים אותי, שקוראים אותי. שלא אשבר ואקח את אחת האפשרויות
הלא נכונות. שאני לא אברח בפזיזות אל השחור, הסוף.
אני רק צריכה עכשיו להתאמן הפוך. לחשוב שכל הזמן אפשר לקרוא
אותי. אין שום דבר רע בזה. כי אני לא חייבת להסתיר! אני לא
חייבת לקבור את עצמי. שלא יעשו לי דבר אם ידעו מי אני.
כי כשיש מה להסתיר הוא יתגלה. כשאני הכי לא אצפה לזה.
והדבר הכי חשוב שזו הטובה אמרה לי
"שהאישיות, שלי עם עצמי והתדמית שלי צריכים להיות אחד על אחד".