ישבנו במסעדה צמוד לחלון פתוח ושערותיה של שומתו התבדרו ברוח
ואיימו במגע חטוף.
"אז מה את אומרת?" שאל.
"אה? סליחה, מה אמרת?" שכחתי שיש לידי בנאדם, יותר נכון חזי.
"מה יש לך היום? את לא איתי."
חזי הישיר מבטו אליי והרים את ראשי אליו בגב ידו הדביקה.
"שאלתי מה את אומרת..."
נשענתי אחורנית, משתדלת להתרכז. "מה אני אומרת על מה?" עדיין
נאבקת במבט שלי.
"מה את אומרת עלינו?" חזי מתח את ידיו ככל שיכל ולמרות זאת
הייתי מספיק רחוקה מכדי שיוכל לאחוז בידיי.
"לא יודעת, מה אתה אומר עלינו?" משחקת את הבלונדינית התוהה.
"אני חושב שאני ואת זה מלמעלה, לא סתם האל הפגיש בינינו,
מממ... מה את אומרת?" עוד פעם מה את אומרת?
"אני אומרת שנזמין חשבון, גם מחר יש לי יום עמוס וכל..."
"עזבי אותך ממחר, מה עם קצת ליהנות, לשמוע מוזיקה, לרקוד,
מממ... מה את אומרת?"
בחיים לא האמנתי שתהיה לי סיטואציה כזו, כמו בסרט גררתי את
הכיסא לאחור, קמתי וזרקתי שטר סגול על השולחן.
"ביי."
הלכתי ישר לכיוון הדלת, אפילו לא רציתי לדעת איזה פרצוף הוא
עושה או מה הוא ממלמל לעצמו. רציתי מקלחת קרה ולמיטה.
באותו לילה נשבעתי לעצמי שיותר לא אצא עם גברים שדודה שלי
"מסדרת" לי.

בשבע בבוקר התעוררתי מצלצול הטלפון.
ססססאמק דווקא ביום החופשי שלי.
"כן, הלו?"
"תגידי לי איך את לא מתביישת, ככה את עושה לי בושות, אה? איך
אני אראה את הפנים שלי במכולת של רובן? אפילו גבינה צהובה אין
לי בבית ואני יש לי כוח לנסוע לעיר? את יודעת כמה כואבות לי
הרגליים..."
הנחתי את השפופרת על השידה והמשכתי לנמנם, גם ככה היא לא שמה
לב ובטח שלא תיתן להשחיל מילה.

פעמון הדלת הקפיץ אותי ורק אז שמתי לב שהצליל הצורם בוקע
מהשפופרת. הנחתי בחזרה וקמתי מהמיטה.
בעיניים חצי עצומות ניגשתי לסלון.
"כמה זמן לוקח לך לפתוח את הדלת? מזל שיש לי מפתח שלך, תראי
איזה נזק את עושה לי, לעלות שתי קומות, אישה בגילי. בחיי, אני
לא יודעת מאיפה קיבלת את החינוך הזה."
איזו קדיחה, מלמלתי לעצמי.
"אמרת משהו? מה זה, מה זה הריח הזה? פוי, לא צחצחת שיניים,
לכי מהר לפני שיבואו מחברה קדישא. יחשבו שיש פה גופה."
אין טעם למרות שיש ריח. אמא תמיד צודקת. לא התווכחתי ונכנסתי
לשטוף את עצמי מכל התלונות של האישה שנתנה לי לאכול והייתה
רעבה בזמנים קשים כאשר הסתפקה בחמאה תוצרת הארץ ווי זמיר.
"עכשיו יותר טוב?" נשפתי לעברה.
"יכול היה להיות גרוע יותר", איזו אישה אופטימית.
האישה הכינה שתי כוסות תה - משמע אין מצב לחברות בשעות
הקרובות.
"תשתי לפני שיתקרר ועכשיו תגידי לי מה כל כך רע בבחור הצעיר?
כזה בחור יפה, אינטליגנט, מנומס", לא נראה לי שהיא מדברת על
הבחור שאני פגשתי.
"אמא, על מה את מדברת?"
"אויש, על מי אני מדברת, על חזי - חומד של בחור."
"חומד? יש לו שומה ענקית והוא חוזר על אותם משפטים ושולח
ידיים, על איזה חומד את מדברת?"
"תעשי לי טובה, אז יש לו שומה, אז מה? לאבא שלך יש אוזן אחת
קטנה ואוזן אחת גדולה ובכל זאת התחתנתי איתו. לבן של פרלה יש
כתם לידה ענקי על הצוואר והוא נשוי כבר שש שנים. חוץ מזה שגם
את לא הגרוייסה מציאה, רחבה ועם זרועות של פופאי."
"תודה רבה אמא, באמת תודה."
"מה יש, מה כבר אמרתי? את יודעת שאמא שלך אומרת רק את האמת."

"מאמי, מותק. מה קרה?" עדי חיבק אותי וניגש למטבח להביא משהו.
עדי, הומו בן ארבע שאת ימי ההולדת חוגג רק לפי התאריך יציאתו
מהארון.
"מה את אומרת? שומה? עם שערות? אוי, את לא מאמינה. פעם פגשתי
אחד כזה רק עם שומה בישבן. אמרתי לו שאני הולך לקנות במכולת
וברחתי כל עוד נפשי בי."
פרצתי בצחוק אדיר, מהסוג ששולח את הראש לגב ואפשר לראות את
עבודתו של ד"ר לינסשסקי שעד היום אבא שלי טוען שהוא בכלל נגר.
"אגב, הכרתי בחור מה-זה חמוד, הורס שאת מתעלפת", עדי הצית
סיגריה והתיישב מולי.
"מה, איך קוראים ל 'הורס' שלך?"
"טוב, זה הדבר הכי לא הורס אצלו, קוראים לאוחצ'ה הרצל, חסר לך
שאת יורדת עליי... ממש לא בא לי על זה."
"הרצל זה לא כזה גרוע, פעם למד איתי בחור בשם ירחמיאל והוא
ממש אבל ממש לא עשה רושם של ירחמיאל. עזוב, לא חשוב. נו...
כבר יצאתם לדייט?"
עדי כיבה את בדל הסיגריה במאפרה המעוצבת משהו.
"אז זהו, שקבענו שהוא בא אליי."
"מגניב לך עדידוש."
"בעוד חצי שעה."
"הבנתי את הרמז יא לחץ. דבר איתי."

בחוץ נעשה קריר והתחלתי לקלל את עדי שככה השאיר אותי בודדה
בעולם הגדול וכל זה בשביל איזה הרצל הורס. בנוסף לכל הצרות
הייתה לי היתקלות מביכה ביותר עם מר חזי.
ראיתי אותו מרחוק ועשיתי עצמי מדברת בטלפון אבל הפשפש לא ויתר
לי ונעצר מולי.
"שלום לך, נעלמת לי."
"סליחה שנייה, אפרת. היי, מה קורה? חזי, נכון?!"
"תזכירי לי איך קוראים לך?" החלפנו גיחוכים מאולצים.
"אז מה, נעלמת לי לאחרונה."
"כן, תשמע, יש לי כל כך עומס בעבודה ו..."
"ברור, ברור, שאפרת לא תמתין לך כמו שאני אז במסעדה. אגב, אני
בדרך לפגישה אם חשבת שאני מתכוון לחכות לך גברת פרינססה."
זה היה הלם מוחלט, נשארתי בפריז, אפילו לא יכלתי לענות. חזי
נשבר בסופו של דבר וחלף על פניי כשהוא מניד את ראשו ומפלבל
בעיניו.
עכשיו ממש כעסתי על עדי. יותר גרוע מזה לא יכול להיות.

כשחזרתי הביתה הפעלתי את התא הקולי שלי. "שלום, הגעתם אליי.
אתם יודעים מה לעשות, אז יאללה ביי. ביפפפפפ!"
"זאת אמא, את שומעת אותי? חיים, היא לא עונה לי, ותפסיק לגרד
את הפצע אתה תעשה לעצמך צלקת! טוב, אין כוח למשחקים שלך.
תתקשרי אליי. זה הכל בגלל החינוך שלך ובגלל שפינק..."
אוקיי, יותר גרוע מזה! לא יכול להיות.
פתאום חזי לא נראה לי כזה נורא, אפילו די מושך. אולי אמא צדקה
והוא באמת חומד של בחור. אולי זה בגלל שבחודש הבא אני בת 30.
בת 30.
בסוף אני אגמור כמו דודה שלי, נשואה לכלבים וחתולים.
התקשרתי לאמא.
"כן?"
"אמא, תבררי מה הכתובת של חזי."
"שלום לך אמא, מה נשמע אמא, איך את מרגישה אמא, הכל בסדר
אמא?"
רק לא שוב הקדיחה הזאת. החלטתי להתעלם.
"אמא, מה הכתובת של חזי? חזי שאת חושבת שהוא המושלם ביותר,
שאת כל כך רוצה שהוא יהיה לי לחתן."
"יציאת מצרים 11, דירה 2. קו 8 מגיע לשם אבל הוא עובד רק עד
תשע, אולי עוד תספיקי להגיע לשם אם יש לך גם מזל."
"מה שתגידי, להתראות בינתיים."

ידעתי שאם לא אמהר ירד לי החשק ואשאל מה חשבתי לעצמי לעזאזל
אז פשוט הכנסתי עצמי למכונית ודהרתי לכיוון הרחוב שבו הוא
מתגורר.
לא הייתה תשובה בביתו של חזי ונזכרתי שהוא בכלל יצא לפגישה.
נשענתי על המכונית שלי.
חתולה אפורה קפצה על גג המכונית והתפנקה בליטוף שהענקתי לה.
פתאום ירד זרזיף של גשם. נכנסתי עם החתולה למכונית והקשבתי
לשירים בערבית.
אחרי שעתיים העירו אותי רעשיה של החתולה שלא פסקה לשרוט את
חלון המכונית.
פתחתי לה את הדלת והיא רצה לפתח כניסת הבניין. היללות שלה
הדהדו ומתוך השקט נשמעה חריקת פתיחת דלת ולאחריה טריקה קלה.
"פופיק, לאן נעלמת?" היה זה קול נשי ודמות נשית שנראתה בביתו
של חזי.
נהדר, בטח בדרך לקפה מצאו את החתולה והחליטו לאמץ אותה. עד
כדי כך הוא לחוץ.
אין לי מה להפסיד, חשבתי לעצמי. יצאתי מהרכב ועליתי לביתם של
זוג היונים.
דלת הכניסה נפתחה, מלבנים מעוצבים להפליא סנוורו את עיניי.
"כן... מה?!"
"אה, אני לא רוצה להפריע לך ולדייט שלך אבל אתה יודע, לגבי מה
שהיה בצהריים לא הייתה לי הזדמנות לענות לך וחשבתי שאולי..."
"איך בכלל הגעת אליי, את עוקבת אחריי, שאני אבין?"
"לא, לא, פשוט ביקשתי את הכתובת, לא משנה. העניין הוא ש...
ש..."
"קושקוש, מי זה בשעה כזאת מאוחרת?" נשמע קול מהסלון.
"אני מטפל בזה. כן, אז העניין הוא ש..."
"קושקוש???"
"מה, מה זה עניינך בדיוק?"
"טוב, הבנתי..."
ולפני שהספקתי להסתובב ולהתחנן שהאדמה תבלע אותי לא האמנתי
למה שראיתי.
"עדי?!"