גם הפעם יצאנו למסיבה. "חבורת החלומות" מכה שנית. אני, אסף,
בעל המראה הטוב; חברי יובל, האדם בעל הרגש והחן, הביישן,
שמפתיע בבת אחת. יש לו טקטיקה מיוחדת, לסתום ת'פה מבושה
ולהסמיק. אחר כך הוא מביא אותה הביתה, שולף את הגיטרה, כאילו
שעל הבמה כל הבושה נעלמת, ופוצח בשירה על טקסט שהוא כתב
והלחין, היא שלו.
וחברי הראל, האיש המצחיק, הוא קונה אותן בהומור שלו, יושב
איתן על הבר, מחליק בדיחה עליי, מחליק בדיחה על יובל, על
הברמן, על מזג האוויר וכובש את לבן. ביחד אנחנו קסם מיוחד.
הפעם יצאנו למועדון "###" לפי בקשתו של יובל. הוא קבע שם עם
מישהי באמת מהממת, מחייכת כשצריך, רגישה שמתבקש, יפה וחיננית.
האמת היא שמרוב בושה כשהוא ראה אותה הוא סתם ת'פה, כמו תמיד,
היא באה אליו לבר והתחילה לגשש ולדבר. מהר מאוד התחלפו להם
טלפונים וכתובות, הוא שר לה וקנה אותה.
יובל קצת מתקשה עם בנות. מרוב בושה הוא מחליט לא לעשות כלום,
הוא נמצא במגרש טניס משלו. גמר ווימבלדון 2011. כל המצלמות
מופנות למגרש ב87- זוויות, מתעדות כל רגע, כל מכה; מצד אחד
יובל, מצד שני היא, שני יריבים בעלי אותה המטרה: ללחוץ זה את
ידו של זו בסיום.
היא מגישה, והוא מחזיר, היא מגישה לו להנחתה, והוא מחליט
להשיב שוב, ככה שעות, אפילו השופט נרדם על הכיסא מרוב שעמום.
היא מביאה לו מכה חלשה קרובה לרשת, מכה אחת חזקה והוא מנצח,
ושוב הוא מחליט לתת חבטה רגילה. הוא לא מתקדם, מגיב לה להכל,
אבל לא מסוגל לתקוף ולהנחית - היא מתייאשת.
הוא זוכר הכל, ומספר לי כל דבר, כל שיחה, כל דיבור, כל יציאה,
אני יודע עליה הכל.
הוא איתה באיזה ריקוד "רוק ישראלי", מעריץ של גידי גוב וכוורת
הבחור, אני יושב בבר, מדבר עם מישהי מביטה בי, בה עם יובל,
ויודע עליה הכל. היא מבחינה בי מדי פעם, אין לי מושג מה היא
יודעת עליי ומה לא, כמה שפחות יותר טוב.
זו המסיבה ה12- שאנחנו יוצאים למקום שיובל בוחר, רק כדי לראות
אותה, מחכים לרגע שהוא יתקוף כבר, אבל כלום, הוא שוב בוחר
לפחד מהצל של עצמו ולא לעשות דבר.
אני מבחין בו אומר לה משהו באוזן בזמן שמושמעת קצת מוסיקה
לועזית, והולך לשבת בפינת ההמתנה.
אני מחליט לעזוב את זו שיושבת לצידי, וללכת לדבר איתה, מה כבר
יש לי להפסיד?
רוקדים קצת לצלילי המוזיקה השחורה, היא אומרת לי שהיא אוהבת
מוזיקה שחורה אבל בשביל יובל היא מוכנה ללכת לרוק ישראלי שוב
ושוב ושוב.
אחר כך אמרתי ליובל והראל שיחזור עם יובל, ומצאתי את שנינו
יושבים לאכול. אחרי שיחה עמוקה על החיים על החברה הקודמת שלי
ועוד כל מיני שטויות.
אנחנו מתנשקים, לא נשיקה של "עשינו וסיימנו" ואז אני אוכל
להסתיר את זה מיובל, אלא נשיקה רצינית, ריח הפסטה שהיא אכלה
עולה לי לראש, הרוק המתקתק שלה מתחלף ברוק עם טעם הפיצה
שאכלתי.
הצוואר, הפה, השפתיים, האף, כולם מתחברים לי לפה, אני מנשק
אותה ואוכל אותה גם יחד, מרגיש את הקרוטיד דופק בעוצמה, מרגיש
את מתיקות השפתיים, את הנמש על האף, את הלשון דרך הלחי, אפילו
קצת מהחזה.
היא כל כך חלקה, עוד גופה חלק ונתון לחסדי פי, היא רק מנשקת,
מדי פעם, אני נע ונד בגופה. מוציא את המפה שהכנתי על פי
דמויות בנות אחרות, הנקודות הרגישות שלהם מסומנות בנקודות
אדומות גדולות, אני עובר מנקודה לנקודה (כל עוד זה לא מוגזם
לפגישה ראשונה) מסמן במפה עוד נקודת ציון, נקודות שאני כבר
מכיר אצלה ונקודות שעוד אאלץ לגלות, ואז צעקה: "חבר'ה המסעדה
נסגרת". אני מביט בשעון שעל היד, 20 דקות עמדנו ככה מול
המלצרים ההמומים, שלמרות שאיזה שמן אחד הפסיק לנו הכל, הם
עדיין עומדים עם פה פעור ופנים חיוורות.
אני מחזיר אותה במכונית הסובארו של אבי, היא ישנה לצידי,
ברדיו פוליקר מזמר: "אנחנו שהיינו החברים הכי טובים, הפכנו
להיות זאבים ואויבים" וחושב: מה אני אגיד ליובל? או שאולי אני
אותיר לו לגלות, במסיבה ה13- שיהיה פחות איש בבר, פחות אישה
ב"רוק ישראלי" ועוד שניים במוזיקה השחורה, ועוד אחד שמחפש
מישהי לעוד משחק טניס סוער.