אמרת לי שאתה לא שותה לא?
שאתה לא אוהב לאבד שליטה. ותראה אותך עכשיו, על הרצפה. מקיא
ת'נשמה שלך. מה אתה חושב? שאתה נראה טוב עכשיו בפני החברים שלך
אתה לא. אתה עלוב. יושב על הרצפה בתוך שלולית הקיא שלך. מתפלל
לאלוהים שיגאל אותך מהכיווצים בבטן, הראש שמסתחרר והחזה שעולה
ויורד בלי שליטה. וכן, גם אני הייתי באותו מצב לפני שבוע, על
אותה רצפה, באותה שלולית.
הם יושבים שם בצד, לא מנסים בכלל לעזור לך, אפילו לא לעזור לך
לקום מהשלולית העלובה שלך. על הרצפה.
יושבים שם ב"פינה" שלהם, עם הנרגילה במרכז, כאילו אין ערב שישי
בלי נרגילה סיגריות ושתיה. והנרגילה והסיגריות כבר הפכו להרגל,
שהתשתלט גם עליי ועלייך. אבל זאת השתייה שלא הצליחה להתחבר
אלינו עדיין, אבל אנחנו מסתגלים לזה- לאט.

הפעם הראשונה הייתה איתך, וזה היה טוב.
לאבד שליטה לגמרי, לא להיות מודע, לא להיות אשם, להגיד מה
שבראש בלי לחשוב קדימה. רק שהקדימה זה החלק הגרוע. מה שכולם
זוכרים ואתה לא. מה שכולם ממציאים ואתה מקשיב, ומתנצל, ובוכה,
ומתחרט. ואתה הופך להיות כל כך קטן, בידיים שלהם.
אבל אתה עמדת בדיוק באותו מקום שאני עומדת עכשיו, מסתכל עלי
ועל השלולית שלי, עליי ועל החברים שלי- כולי לבד. צוחק עליי
כשאני צועקת שאני אהבתי אותך. צוחק עליי כי כולם צחקו. בא אלי
אחר כך ומלטף לי את הראש, וכמה שהתחושה הזאת רחוקה ממני ונעימה
לי. ואז הולך וצוחק, מפחד שהם יראו אותך. עכשיו אתה שוכב שם,
על הרצפה. מוזר לראות אותך ככה. חסר שליטה עצמית. חסר ביטחון
עצמי מופרז. חסר גאוה. חסר אגו. חסר חברים. יתום מהחברה שעשתה
לך את זה.

בתת מודע שלך, שלא פועל כרגע, יהיה תא קטן של זכרון שיידע
ויזכור וידחיק, את הערב הזה. ואת השלולית שלך, ואת המבט על
הפנים שלי ברגע שאמרת לי שאהבת אותי, פעם. ואני עמדתי מולך
וצחקתי, והלכתי, כדי שהם לא יראו. כי לא רציתי שהם ידעו שאהבת
אותי. זה רק יוריד מהמעמד שהגעת אליו. הרצפה.