מתבונן בנוף, והוא נראה כל כך מוכר. בניינים מבטון. הרוב
נמוכים, ויש כמה גבוהים כאלה. רוח נעימה מלטפת אותי והתחושה
היא של משהו חדש באוויר. שקיעה. השמש בעוד רגע נעלמת.
ופתאום אני מתחיל להיזכר בכל מיני דברים שלא קרו לי. אולי זאת
סתם עוד אשליה של רגע, או איזה חתיכת נוסטלגיה שמתערבבת לי עם
עצמי.
לא משנה איך אני מסתכל על זה, זה שם.
והנה אני שוב באנגליה, עומד באמצע קניון גדול, תופס עוברים
ושבים ומנסה למכור להם משהו. אני יוצא החוצה לסיגריה ואספרסו,
ומנהל שיחה ערה באנגלית עם ג'ון. הוא מספר לי שהשבוע, יש לו
דרשה בנושא עקדת יצחק, שזה חשוב מאוד ונורא רלוונטי בעיניו
למצב בארץ. אני מסכים איתו כרגיל וחוזר לבית קפה בניו יורק.
כולם מסתכלים עליי כאילו משהו לא בסדר. אני עוצר, בודק את
עצמי - אולי זאת החולצה? חולצת צווארון שחורה, עם כיס מקדימה.
אני מישיר שוב את המבט, ומולי עומדת אהבת חיי. היא צוחקת, אני
מתחיל לבכות. אני מסתכל עליה מבעד מסך הדמעות, מנסה לחרוט
במוחי את קווי דמותה, אבל הם מטשטשים במהירות, משאירים גוש
ערפל שמתפשט עד שזה הדבר היחידי שאני עוד יכול לראות מסביבי.
אני עוצר רגע. מה קורה פה? דברים מתחילים לאבד משמעות, ואני
די בטוח שאיבדתי קשר עם המציאות סביבי. קול חלש מאחוריי מושך
את תשומת הלב שלי. אני מפנה את הראש במהירות, ורואה שני חבר'ה
צעירים מדברים, כנראה על הטיסה הקרובה להודו. אני ניגש אליהם,
אולי רק כדי לקבל איזו יציבות, והם מסתכלים עליי במבט בוחן.
אחד מהם פונה אליי. "תגיד, היית בדלהי?" הוא שואל, והופך
לשולחן.
"איך הוב ניש גוואלט דם טיש", אני עונה לו ביידיש, תוהה ביני
לבין עצמי מדוע. עכשיו כבר אין לי ספק שהשתגעתי. "אני טס בעוד
שבוע", אומר השולחן, "וחשבתי אולי יש לך 20 רופי להלוות לי".
אני מוציא מטבע של חמישה שקלים מהארנק, ומוצא שם גם עגיל. לא
רע, אני ממלמל. 'חיפש אתונות ומצא מלוכה' - אני מזכיר לעצמי,
ותוקע את המשפט הזה בראש שלי לעוד הרבה זמן.
רגע, לא סתם נזכרתי בזה, אני אומר לעצמי בטון מרגיע, ומנסה
למצוא משהו יציב בחיים שלי. אני שם את המטבע על השולחן, נפרד
מהבחור השני ופונה הלאה משם.
והנה, אני באמצע תל אביב.
הולך ברגל על רוטשילד, פונה שמאלה באלנבי וממשיך ישר. לא יודע
למה. יש לי אוזניות על האוזניים, ומסתבר שאני שומע מוזיקה.
זאת החזרה האחרונה. נשמע טוב. אני ממשיך ללכת במרץ על אלנבי
עד שהוא נגמר, ושם מתחילים החיים האמיתיים. זקן בבגדים
מרופטים יושב בצד הדרך, מסתכל עליי. אני נעצר, כורע ברך
ומסתכל עליו. הוא כל כך דומה לי. יש לו משהו בעיניים, שלא
עוזב אותי. "תגיד, אתה בטוח במה שאתה עושה?" הוא שואל אותי.
יש לו מבטא, אבל אני לא מצליח לשים את האצבע מאיפה בדיוק.
"לא, אני לא חושב שמישהו כן", אני עונה. "אז תפסיק. אידיוט!".
את המילה האחרונה אומר כאילו לעצמו, משפיל את הראש, ומתחיל
לנמנם.
אני חושב על הסיטואציה, מנסה להבין אם שתיתי משהו מקולקל או
שאני סתם חולם. אני צובט את עצמי בכמה מקומות בגוף, בלי שום
השפעה. בוחן שוב את הסביבה שלי. צהריים. השמש עכשיו במרכז
השמיים. מלפנים, גבעות חול. מאחוריי, הבסיס. הצוות מחכה
להוראה שלי. אני פוקד - קדימה. ממשיכים לזוז. מתקדמים עד
סקוטלנד ונעצרים. אני יוצא מהרכב, מזהה את הנוף המוכר. פתאום
אותה תחושה ישנה שהכל יכול לקרות, שהכל אפשרי. אני פונה לגורו
שלי ושואל אותו, שוב, מה משמעות החיים.
הגורו שלי, גולה ורודה וקטנה עם חור באמצע, לא משיב. טוב, למה
אני כבר יכול לצפות מגולה.
אני זורק אותה בכעס למים של לוך-נס. היא מצידה שוקעת בקלילות
במים, מבלי לעשות מזה עניין. אני מסתכל על השעון שלי. השעה
היא לפנות בוקר, התאריך מלפני 12 שנים. אני מרים את העיניים
רק כדי לראות את הזריחה הכי יפה שראיתי בחיים. מרחוק, מישהו
אוהב אותי. אני מרגיש את זה. יש תחושה של משהו שונה באוויר,
משהו שכבר קרה, ולא יקרה יותר. זה גורם לי לעצבות. אני מתכנס
בתוך עצמי לכמה רגעים.
חושב, איך אני ממשיך מכאן הלאה. החיים צריכים להמשיך הלאה,
אני אומר לעצמי, אולי סתם מתוך הרגל, מה זה משנה.
אני נזכר במאיר, איך היה לו תמיד מה לומר. אני נשכב פרקדן
ומנסה שוב להירדם על הגב.
אף פעם לא הצלחתי.
מצד שני, תמיד יש פעם ראשונה.