ויותר מכל, אפילו שאני שונא שאחרים עושים את זה, אני אוהב
לרחם על עצמי.
אני עושה את זה ממש טוב, אני גורם לעצמי לשכנע את עצמי שאני
באמת מסכן.
ושבאמת הגורל מתאכזר אליי ואין לי שום חלק בזה שאני נשאר הרבה
פעמים בלי מקום לפנות אליו.
אך למעשה אני כן אשם. התדמית שיצרתי לעצמי היא לא תמיד מכניסת
אורחים, אפילו שעמוק בפנים אני יודע שאני האדם הכי חברותי
שיכול להיות, לא שזה קשה כל כך להיות כזה, בחברה מגעילה
שכזאת.
אני לא חסר חברים... אני מכיר את כולם כמעט ואומר לכולם שלום,
חוץ מלחבר'ה "הגבוהים" של השכבה שלי.
האמת היא שהם מעולם לא עניינו אותי... בכל מקרה תמיד היה לי
למי להגיד שלום ועם מי לדבר... והיו לי תמיד את השלושה-ארבעה
חברים טובים, שיכולתי לדבר עימם על הכל.
אבל לא הייתה לי שום חבורה משלי וסתם הרבה ידידות, אם כי רוב
הבנות הדירו רגליהן ממני; נו, טוב.
זה בגלל ששידרתי קצת יותר מדי חששות לדבר עם אנשים חדשים
החוצה כנראה... אף אחד לא ניסה אף פעם להבין את זה... מעטים
היו אלה שמצאו בזה את החן.
והרוב ראו אותי בעצם כילד מוזר, מתלבש משונה, מסתפר משונה (או
יותר נכון לא מסתפר), מדבר מוזר, ומאזין ויוצר את המוזיקה
המוזרה ביותר עלי אדמות.
ממש קניבל, קומוניסט, מגעיל, פריק, חולה נפש.
ואולי זה לא רק זה, אולי זה גם הדעות הקדומות עליי... עד כמה
שאני שונא אותן, אולי הן בעצם מוצדקות.
התנהגתי כמו אידיוט לאורך כל הילדות שלי, בערך עד כיתה ט',
אפילו שבטח בעתיד אני אגיד שההתנהגות הזאת נמשכה למעשה עד סוף
כיתה י"ב ואפילו עד השירות הצבאי ולמעשה בעצם לא התבגרתי
והמשכתי לעשות שטויות.
אבל באמת, במהלך כל החטיבה ובית הספר היסודי הייתי ממש אפס,
אידיוט ואולי באמת קצת חולה בנפש.
אילו יכולתי בעצמי לחזור אחורה בזמן, לפגוש את עצמי לפני שלוש
או ארבע שנים, הייתי פשוט מכה אותו.
כן, כן, מכה, מרביץ לו חזק ככל שיכולתי, מכניס אותו למיון
ודואג שתישאר לו צלקת ענקית על כף היד.
ובכל פעם שהוא יפגין חלק מההתנהגות האופיינית לי באותו הזמן
שכל כך הרסה לי, הוא היה מסתכל על היד שלו, על הצלקת, וסותם
את הפה.
זאת כנראה הדרך היחידה ללמוד דברים בחיים, רק מכות, רק
אלימות.
אני לא ידעתי להתמודד עם הצרות שהכנתי לעצמי לבד, והרי ברור
שלחזור בזמן ולהרביץ לעצמי זה לא בדיוק הפתרון הריאלי.
כל מה שרציתי לעשות בחיים הוא להוכיח לכולם שאני לא סתם חולה
נפש, למעשה אני ילד רגיל, די נחמד וחברותי.
חלק מזה התחיל מחוסר הביטחון שלי לעשות דברים, ההרגשה שאני
תמיד מאחור.
בילדותי היו לי כמה בעיות התפתחות פיזיות ומוחיות, השרירים
שלי היו חלשים מדי והייתי בתת משקל ובאופן מוחי לא התפתחתי
הכי נכון, הכל אצלי היה טיפה בפיגור, דיסלקציה שנשארה בי עד
היום, והוכחה לכך זה למעשה אותו סיפור קצר שאתם קוראים עכשיו,
שהוא שילוב של פרי הדמיון שלי ושל המציאות שלי ביחד.
אפילו בשנייה שהורידו לי את גלגלי העזר מהאופניים נפלתי, מאז
לא עליתי על אופניים יותר... למעשה בגיל שש או שבע הפסקתי
לעשות דבר שכל אדם נורמאלי עושה, ולא עליתי יותר על אופניים
לעולם.
בכיתה ד' אני אפילו הכאבתי לעצמי בכוונה, בלי שידעתי אפילו
שיום אחד זה יהפוך לסמל של חולניות אצל אנשים שמכאיבים לעצמם
כדי להוציא עצבים, או כדי למשוך את תשומת הלב של אחרים, כי הם
בודדים נורא.
וזה היה באמת ובתמים ללא ידיעה של מה שאני עושה.
וגם זה היה רק באשמתי, לא באשמת ההורים שלי שלמעשה היו שם
תמיד. רק באשמתי.
עכשיו אני בכיתה י"א, עברתי עכשיו שלוש שעות של המקצוע המורחב
שלי, ביולוגיה.
כמה אופייני לי... להרחיב מקצוע שקשור במחלות כדי שאני אפתח
פוביות נוספות ואהפוך להיפוכונדר.
כאשר אני יוצא משלוש שעות של המקצוע המורחב הזה, אני חושב רק
על ההפסקה.
חצר ההפסקה שלנו מסודרת כך שיש חלקת דשא גדולה שבסופה יש
ספסלים.
אם אתה בספסלים בהתחלה, אתה מוזר, ואין לך שום דרך לברוח מזה
שפשוט לא ידברו איתך, אלא אם כן יש סיגריה בידך.
התיישבתי שם, ליד כמה ידידות שלי וחבר אחד שעמד לידי. מה
לעשות, רוב הבנים עומדים; אין לזה סיבה מסוימת, או שאולי יש.
גם אני בדרך כלל עומד. לא שאני מנסה להוכיח משהו, פשוט רגיל,
אבל הפעם אחרי שלוש שעות ביולוגיה ויקיצה בשעה כל כך מוקדמת
בבוקר אני פשוט חייב לשכב על הדשא. אפילו הנחתי ראש על הילקוט
שלי ששימש ככרית, על מנת קצת להרגיע את המוח ו"להרגיע את
האדרנלין" של למידת ביולוגיה, לא יזיק.
שמעתי רעש פתאום. הרבה אנשים צועקים משהו לא ברור, האמת שאני
לא ניסיתי כל כך להקשיב.
כאשר סובבתי את ראשי לכיוון הקולות ראיתי התקהלות ליד אחד
הספסלים הרחוקים. התקהלות שכזאת מסמלת בדרך כלל אירוע אלים
כלשהו המתרחש בחצר בית הספר.
כולם רוצים לראות, כולם רוצים לדעת, כולם מעודדים להמשיך, עד
שיורד דם.
חוסר העניין באירוע גרם לי לחזור ולהניח את הראש על התיק שלי,
עצמתי עיניים בניסיון להרוויח את ההפסקה שלי למטרת מנוחה.
עד שמישהו צעק מילה אחת, שהפריעה לי מאוד. המילה הזאת הייתה
לא פחות מאשר השם שלי, ועוד שמי המקורי.
הטון של הקריאה אליי נתן לי אות אזהרה במוח שמשהו אולי לא
בסדר, פתחתי את העיניים לשבריר שנייה, ובשבריר הזה גיליתי דבר
מבהיל מאוד.
כמה ילדים עמדו ממש לידי, פשוט התקהלו סביבי, ממש פחדתי
וחשבתי שאיכשהו הסתבכתי תוך כדי שינה במכות שהיו ליד הספסל או
משהו כזה.
מרוב פחד עשיתי את עצמי ישן, אבל סביר שכולם ראו את פתיחת
העין החריפה שלי לשבריר שנייה. בכל זאת המשכתי עם סגירת
העיניים, על אף שידעתי שאני לא עובד על אף אחד מלבד עצמי.
אחרי עוד כחצי דקה הבחנתי בכך שהצל שסביבי גדל. הבנתי
שההתקהלות סביבי רק הולכת וגדלה, והייתי חייב להגיב בצורה
כלשהי.
פתחתי עיניים בזהירות תוך מצמוץ והצגתי את הפרצוף העייף הכי
מזויף בעולם ומלמלתי... "כן...?"
אחד מהם הסתכל עליי כאילו אני חייזר, לא נראה לי שהוא הכיר
אותי...
הוא שאל אותי "אתה האלון שבת הזה, לא?"
נאלצתי להגיד "כן" בשנית, אני שונא להגיד מילים חיוביות כל כך
הרבה פעמים ברצף, זה מעצבן אותי.
"אז זה נכון כל מה שאומרים עליך, אתה באמת חולה נפש!"
כולם המשיכו להסתכל עליי, מלא פרצופים שאני לא מכיר כל כך
הסתכלו עליי כאילו הרגע נפלתי מהירח, עדיין לא הבנתי למה.
נורא פחדתי. לפתע שמעתי מרחוק את המילה "שבי! שבי!" בקריאת
התרגשות, זה נתן בי רגיעה לשמוע קול שאני מכיר בנימה נרגשת
וידידותית ועוד באחד משמות החיבה שלי.
"מה קרה לך, אתה בסדר?!" היא שאלה אותי והיה נשמע כאילו היא
ממש דאגה, כאילו באמת חטפתי מכות ולא שמתי לב.
ואני בשיא האדישות וחוסר המודעות עונה לה "כן בטח".
שוב נאלצתי להגיד את המילה "כן", לא יום מוצלח עבורי...
"לא ראית מה קרה ליד הספסל? איך עשית את זה?" שאלה אותי
הידידה, ולאחר שהשבתי בשלילה לשאלה שהיא שאלה אותי היא הוציאה
אותי מההמון שהיה סביבי והובילה אותי להמון אחר שהיה ליד
הספסל.
הלכתי ממש לאט, פחדתי תמיד מהספסלים הרחוקים, ועכשיו כשאני
באל כורחי במרכזו של העניין בבית הספר, זה מלחיץ נורא.
"מכשף!" קרא לעברי אחד הילדים מההמון. הגבתי במבט אדיש שהיה
אופייני לי כל כך במצבי לחץ.
ליד הספסל הרחוק הייתה חלקת חול קשה גדולה מאוד, חול כזה
שאפשר לחרוט עליו שטויות, וכאשר הגענו אליה הידידה אמרה לי
"תסתכל במרכז המעגל!"
הסתכלתי... היה חרוט שם המשפט: "אלון שבת, איפה אתה? אתה
הבטחת לתקן לי את הקומקום."
"מה זה צריך להיות?" שאלתי.
גם כמה אנשים מצוות ההנהלה הצטרפו אל ההמון אך כולם שמרו על
השתיקה המוזרה.
חבר שלי בא אליי ותמך בי ואמר "הוא לא מכשף ותסתמו את הפה,
אין לו קשר לזה."
"אחי, אולי תסביר לי מה קרה?" אמרתי לו.
הוא ענה לי "אין לי מושג איך להגיד לך את זה, אבל איזה חתול
ג'ינג'י הגיע לכאן וקפץ לעבר אחד הילדים שעישן סיגריה, הוא
הפיל לו אותה ופירק אותה לחתיכות ומיד לאחר מכן חרט עם
הציפורניים שלו על החול הקשה את המשפט הזה, "אלון שבת, איפה
אתה? אתה הבטחת לתקן לי את הקומקום."
הייתי מוכה בהלם, לא הוצאתי יותר מילה מהפה, לא הייתי מסוגל
פשוט.
כל בית הספר הסתכל עליי, והכל בגלל שהחתול החולה נפש הזה נכנס
לחצר בית הספר וכנראה למד עברית בבית הספר הגבוה לחתולים וחרט
את ההכרזה הכי מוזרה שאפשר לרשום, ודווקא לי, כאילו אין לי
בעיות בחיים.
והיות שמוחו של אדם אנושי אינו מסוגל לדבר במצבים שכאלה וקרוב
לאלפיים תלמידים שלומדים במוסד הזה הסתכלו עליי, ואף אחד לא
ידע מה להגיד, רק מה ללחוש לאוזן שכנו, השקט הזה נתן לי את
האישור להסתובב וללכת.
אף אחד לא הלך אחריי.
כשיצאתי מבית הספר ועברתי ליד הקניון קשישה אחת שאלה אותי
"סלח לי בחור, מה השעה?"
התכוונתי להפשיל את השרוול שלי לבדוק מה השעה, ולא יכולתי,
משהו שלט בי וגרם ליד שלי לא לזוז.
"אתה בסדר בחור?"
לפתע הפה שלי התחיל לזוז...
"זאת השעה שאני אעיר את עצמי!
זאת השעה שאני אעיר את עצמי!
זאת השעה שאני אעיר את עצמי!
זאת השעה שאני אעיר את עצמי!"
אההה! אני כולי רטוב! מה זה?!
שוב שכבתי על הדשא בבית הספר, שוב כולם הסתכלו עליי, רק שהפעם
זה היה מתוך גיחוך. הרגע אחד הילדים החליט להפיל עליי שקית
מים, וכולם צוחקים.
מסתבר שחלמתי שאני מכשף, שכולם מסתכלים עליו כאילו הוא מוזר,
ואולי אני לא באמת מכשף אבל עדיין מסתכלים עליי מוזר... וככה
תמיד היו החלומות שלי, הם תמיד היו סיוטים והם תמיד התגשמו
במתכונת מסוימת בצורה קצת פחות משוגעת.
אולי הגיע הזמן שאני אעיר את עצמי מחלום טוב מאוד דווקא שאני
נמצא בתוכו המון זמן כבר.
בחלום הזה הכל מסתדר מעצמו, בלי שאני אזיז כלום... כאילו כל
דבר יסתדר בלי שאני אצטרך לעשות משהו חריג.
אחרי תקופת חיים קצרה שברובה הרגשתי כאדם מבוגר למדי, אני כבר
יודע, תמימות היא תכונה רעה מאוד שאני נלחם בה, ואכן אין
מנצחים במלחמה הזאת, אבל אם אני אלחם אני יכול רק להרוויח.
כדאי שגם אתם תעשו את זה, אחרת תמצאו את עצמכם חולי נפש שלא
רוכבים על אופניים.