לפעמים אני מצטער שאני כותב
למה אני צריך את זה בכלל אני חושב
בסה"כ דרך שלי להפנים, במקום לשפוך החוצה את הדברים הרעים

אך הדחף הזה הפך לבלתי ניתן לשליטה
אני יודע מהי אצלי משמעותה של הכתיבה
מרמזת לי על תקופה ההולכת לבוא

לפחות למדתי לצפות את התקופה הזאת אני חושב
להכין את עצמי לשיגעון המתקרב
דיכאון שיגיע עוד כמה ימים, אני מרגיש אותו רוקם גידים

עצב כזה לא ברור
חיצונית בסדר אבל מבפנים גמור
וכל מערבולת הרגשות הלא מובנים, משתקות את החיים

דוקר את עצמי עם סכין בצורת עפרון
דם דמיוני זורם ואין ביכולתי לעצור
זה עושה לי טוב וזה עושה לי רע, התאבדות מנטאלית
אך תמיד עם דרך חזרה

והמילים ננעצות בי כמו זכוכיות קטנות, דוקרות אותי שוב ושוב
לחוות את הכאב הזה פעם אחר פעם
לופ של תחושות מעיקות מכות בי עוד פעם

צריך להוציא הכול החוצה אבל זה קשה
מרגיש שאין איש או חבר שיבין את הדבר המעיק הזה
הפנמה הפכה כבר לדבר שבשגרה
וגם התקופה הזאת תעבור, כמו כל תקופה...