שם: ליטל
מסלול:   ג. רוטשילד;                   ד2   ה2   ו2
ע"מ 6;              ז8   ח8   ט8   י4

"עיר גדולה זו חוצפה."
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו בהבעת עניין קצת מוגזם.
"עיר גדולה זו חוצפה. אתה משלם את המיסים הכי גבוהים, ומה אתה
מקבל בתמורה? אוויר מזוהם, תחבורה בלתי אפשרית, שעות עבודה
בלתי נגמרות."
"אז למה אנשים בכלל עוברים לפה?" שאלתי בצורה של מראיינת.
"אבל הכי גרוע זה האנשים," הוא המשיך. "את רואה את האדם הזה?"
התקרבנו לתחנה והוא הצביע על אדם בשנות הארבעים עם שיער מאפיר
ומבט סתמי. "האדם שמולך לא רואה אותך. האנשים היחידים שנחמדים
אליך מכל המקומות בעיר הזאת הם האנשים בקופות. ככה זה. בשביל
יחסי אנוש אתה צריך לשלם. רק הכסף שלך טוב."
הקרון התחיל להתרוקן וניסיתי לנחש כמה אנשים יש בכל הרכבת. אני
חושבת שחוץ מאיתנו בוודאי אין יותר מעשרה. קשה מאוד לחשוב על
זה ככה. אני בכלל אפילו לא יודעת כמה קרונות יש בכלל בכל
הרכבת.
"תמיד כשאני פותח את הדלת הם נכנסים כמו עכברים מאומנים היטב
ומתיישבים. הם כבר מכירים את המושבים הארורים האלה כל כך טוב
כך שהם יודעים בדיוק איפה הם ישבו הכי רחוק אחד מהשני."
"ואז, כשאני לוחץ על הכפתור (הוא מצביע) שמזיז את כל המסה
האנושית העצומה הזאת קדימה, זו הרגשה.. זו הרגשה.. זה אחד
מהדברים הבאמת.." השלמתי אותו ב"כן, זה באמת." הוא לגם מהבקבוק
מים מינרלים שלו.
"תמיד יש את השקט הזה. כאילו שאתה צריך לדקור מישהו בשביל שהוא
יגיב. הרעש היחידי שיש לפעמים זה של אנשים שמדברים בטלפונים
הסלולארים הארורים האלה."
"אני לא נגד טכנולוגיה או משהו, אבל כשאני הייתי צעיר הדברים
היו אחרת. ככה זה היום. יש איזשהי הסכמה כזאת שכל עירוני יודע
יותר טוב משהוא זוכר איפה הבית שלו. היחסים בין זר לזר
מקצועיים. בשביל לדבר עם מישהו אתה צריך עורך דין או לשים לו
כסף קטן בנרתיק של הגיטרה שלו."
"כולם פרצופים (הוא מדגים לי עם הפנים)."
"אבל, כשאתה רואה את המכשיר מצלצל למישהו הלב של העכבר מתחיל
לפעמום מחדש פתאום. כאילו בזה הרגע הוא מדבר עם היישות הנפלאה
ביותר עלי אדמות."

הוא הפסיק. שתה קצת מים מהבקבוק הקטן שלו. חשבתי על כל המצב
הזה. אחד מהרגעים האלה שאני בטח אזכר בהם מתישהו בעתיד. המשכנו
לנסוע בשתיקה.
כשהגענו לתחנה כבר ממש היה ריק. נראה היה שהוא מתכוון להמשיך
לדבר, אבל הוא פשוט לקח מטלית לנגב את הזיעה שלו. התחנה שלי
כבר היתה ממש קרובה. חשבתי אם לרדת או להעמיד פנים שאני צריכה
להמשיך.

"את יודעת מה אני שונא? אני שונא לשמוע שמדברים בשפות זרות".
הסתכלתי עליו קצת המומה. אני לא יודעת כל כך מה להגיב כשאומרים
לי דברים כאלה. על כל דבר אחרת הייתי מהנהנת בשתיקה וזה היה
נראה שהוא מצפה ממני לעשות זאת.
"אני לא מתכוון לתיירים שחורקים שיניים בשביל להוציא מילה אחת
כמו שצריך. אני מדבר על הזבל האנושי שנערם פה". זרקתי מבט
סביבי, ראיתי מאחורה אדם עם פנים מוזרות מסתכל עליו במבט זועף.
הרגשתי לא בנוח אבל בכל זאת רציתי שהוא ימשיך.

"תראי, אני לא גזען או משהו כזה, אבל אם הם פה זה אומר שהם
בעצם הגדרתם זבל אנושי נכון?" לא התכוונתי לענות לו על זה.
"הרי העכברים המאומנים היטב צריכים עכברי מחמד שינקו בשבילהם
את הכלוב, לא ככה?" חשבתי שאם עוד מישהו היה שומע את זה איתי
הייתי מתפוצצת מצחוק. אבל לא ידעתי איך להגיב, הוא היה רציני
לגמרי. זה באמת טיפוס שאני אוכל לספר עליו.

"לא פלא שכל הצעירים שלנו זורקים את עצמם לסמים, ההורים שלהם
עובדים עשר שעות ביום והמורים שלהם הם אנשי מקצוע שלא הצליחו.
אני נשבע לך שגם אני הייתי שם עליי את המתכות האלה וצובע את
השיער אם הייתי בגיל שלך" קצת בלבל אותי המשפט הזה בגלל שהשיער
שלי לא צבוע ויש לי עגילים רק באוזניים. אבל נראה לי שהבנתי מה
הוא רוצה להגיד. טוב נו, בערך.

הוא לקח הפסקה מהדיבורים שלו. נראה לי שזה בגלל שהוא כבר התחיל
להיות צרוד.
הגענו לתחנה האחרונה.
הוא התחיל מחדש לדבר אבל הפעם בקול שליו יותר אבל אם לא פחות
משמעות.
"אבל יש דבר אחד. תמיד כשאני מגיע לכאן, לסוף המסלול שלי,
כשאני כבר מרגיש את סיום המשמרת אני צריך לנעול את הכל ואני
רואה את עצמי בהיכל העצום הזה לבד. ואני הוא זה שצריך לנעול
אותו. אני היחיד פה. זו הרגשה כזאת, כאילו אתה עומד מול אין
סופיות כזאת.
אני הוא זה שצריך לנעול פה, את מבינה את זה? את מבינה את זה?
לא ראש העיר ולא עורכי הדין הארורים. אני. לראות את התקרה
במרחק של עשרים מטרים מהראש שלך, זה נותן לה הרגשה כזאת כאילו
אתה יכול ללכת לאיבוד. אני מניח שבאיזשהו מקום, אני אוהב את
זה."

ככה הסתיים היום הראשון שלי כאחת בעולם.