כאשר אני נאלצת לברוח, אני מדמיינת לי עולם, המחולק למדבר
וללילה. עד קו האופק, ים חולי זהוב, ומשם והלאה, כחול עמוק
בשמיים. דיונות נודדות ממקום למקום, כמחשבות והרהורים, מחפשות
לשקוע במישור אחד בשלווה. מדי פעם שומעים את שריקת הרוח, הרי
היא חייה קטנה ומשעשעת שרצה בחולות, בין שמיים וארץ. בכניסתי,
היא מתנפלת עליי, כמו כלב המזהה את בעליו, והיא סופת חול
ששוטפת אותי מכף רגל ועד ראש. אחר כך משתררת רגיעה. הכוכבים
זוהרים במרום, כמו פתיתי שלג יפיפיים, נוצצים. הכל כל כך זך
וטהור, שהוא דומה יותר להשתקפות שלה, מאשר למציאות עצמה. כאילו
עולמי הוא בכלל כיפת בדולח, שמתרוממת עד לשמיים, עד שיבוא ילד
קטן ויהפוך את הכיפה, והעולם הקסום שלי יתנער ממני וניפרד.
החול יסחף ברוח, הכוכבים יצנחו ואני עצמי אפול איתם כמו פתית
שלג. אני אאלץ להתעורר, ולכן, בבקשה, תישן קרוב אליי הלילה.
כשתבחין בי נופלת אלייך מהשמיים הכהים, בין אלף כוכבים אחרים -
תפוס אותי, והבטח לי נחיתה רכה בזרועותיך.

לילה טוב.