היחסים שלו עם סיוון לא היו זוהרים. היא הייתה בסה"כ ילדה
קטנה, אוטוטו בצבא כבר, אפילו בלי רישיון נהיגה, בטענה שאין
לה זמן. כמובן שהאחריות על ההסעות שלה נפלה אז עליו, כי לאמא
שלה יש בעיות בראייה, ואבא שלה סתם משוגע זקן. היא גרה אצלו
בדירה. הדירה שלו. הוא שילם את רוב החשבון עלייה, כמובן. היא
רק דאגה לסדר את בקבוקי הבושם המעטים שלה בסדר מיוחד, מול
המראה, שהייתה גם שלו.
למה את עומדת כל הזמן מול המראה?
- אתה אפילו לא צריך אותה.
ולא היה לו כוח להתווכח.
זאת בעצם הייתה הבעיה שלהם, אף פעם לא היה לו כוח אליה. היא
הייתה פשוט..שם, בין אם הוא צריך אותה ובין אם לא. הוא אפילו
התחיל לזכור רק במעומעם את הפעם ההיא שהם נפגשו בבאר כשהיא
הייתה שתויה והוא לקח אותה הביתה, רק מתוך טובה, והיא הייתה
בטוחה שהיא מצאה את נסיך חלומותיה. והוא בכלל לא רצה אותה.
היה לה גוף יפה, לסיוון. תלתלים ארוכים וחומים, רזה עם חזה
בינוני. ובכל זאת, כלום לא משך אותה אצלו. זו הייתה העקשנות
שלה שדחתה אותו. הוא היה מלא רחמים אלייה, ילדה קטנה שלא ידעה
כלום. והוא עוד היה מבוגר ממנה בארבע שנים. וחצי.
פעם אחת הוא היה בדרך הביתה על האוטו שלו. אוטו מתפרק, משנת
תשעים ומשהו, הצבע ירד והיה צריך להחליף את האגזוז ממזמן. הוא
ייצא לעוד אחד מהטיולים על הרכב שלו. ככה הוא היה מנקה את
הראש. הוא אמר לסיוון שהוא הולך לקנות לחם כי הוא כבר נגמר
ממזמן, ובעצם נסע לכיוון ההפוך. היא רק הנידה בראשה לאות
הסכמה והמשיכה לקרוא את הספר שלה. משהו בצבע אדום.
הוא שנא את זה שהציפורניים שלה היו קצוצות כל הזמן ומרוחות
בלק סגול מוזר כלשהו. והוא הביט בציפורניים האלה דקה לפניי
שהוא ייצא, וטיפה קטנה של חלחלה טיפסה בגבו. הוא אף פעם לא
הבין איך אפשר לסבול את ההרגשה הזאת, כשהציפורניים קצוצות כל
כך קצר, שהאצבעות מתחילות להיות קרות ומחוספסות למגע.
הוא נסע באוטו שלו, עשה סיבוב בעיר, חשב על הכל אחרת. כמה
פעמים מושיק אומר לו..
"תיפרד ממנה כפרה, מה אתה נותן לה להישרך אחרייך כמו איזה
פינצ'ר? תחפש בחורות שוות אני אומר'ך, זאתי קצת שטוחה".
ומכיוון שהיה מהעדה המרוקאית, כל ח' שלו יצאה מעומק הגרון,
מלווה ברעשים ליחתיים מהקמצוץ הקטן והמאפיר שנשאר לו מהריאות
שלו.
אבל הוא לא הקשיב למושיק. מה מושיק יודע. היה נשוי שלוש
פעמים, בשתיים מהן הנשים עזבו אותו ובשלישית היא מתה, לכו
תדעו ממה. הוא תמיד חשב שהוא ייצא מאושר עם סיוון, כי היא
לפעמים ניסתה להשתדל בשבילו. להכין לו חביתות בבוקר והכל. אבל
את השירותים היא אף פעם לא הייתה מנקה, והיא אף פעם לא הייתה
מסדרת את השמיכה שלה, בבוקר, כשהיא קמה. וזה הדברים הקטנים
שמשגעים אותך.
אז הוא הסתובב קצת בעיר. הוא לא ידע כמה זמן לקח לו, אבל הוא
חזר אחריי הצהריים כבר, כשהשמיים התחילו להיות כהים רק טיפה,
וכשהחום קצת יירד. עברו כבר כמה שעות.
הוא החנה את האוטו, מודע לא כל כך בבהירות למעשיו, לקולות
שמסביב, לכלבים הנובחים, לאזעקות הרחוקות ולצופרים שצווחים
קילומטרים משם. הוא עלה במדרגות בבית המאפיר שלו, חושב ממש
במעורפל שהוא לא חוזר עם לחם, ושהוא יצטרך להמציא איזה תירוץ
בשבילה, אפילו למקרה שהיא לא תשאל. רק בשביל להראות לה שהכל
היה בסדר ושהוא לא סתם ניסה להתחמק.
הוא לא שמע את רעש המוזיקה שבוקע מהדלת שלהם, אולי כי זו דלת
גדולה ואטומה, ובקושי אפשר לשמוע משם משהו, ואולי בגלל
שהמחשבות שלו היו תקועות עמוק עמוק ברצפה. הוא פתח את הדלת,
מכין את הלשון והשפתיים והשיניים לתירוץ העלוב שהוא חשב עליו
כבר ("לא היה להם את מה שרציתי") כשפתאום היכתה בו המוזיקה
בגל גדול ישר לפנים. הוא הרים את הראש וראה אותה קופצת,
משתוללת, כמו נערה בת 12 באפטר פארטי של הבת מצווה שלה. שיערה
פרוע כשהיא רוקדת, כל התלתלים שלה קיפצצו למעלה למטה, נשמעים
לקולות התופים החזקים במקצב המודרני-משהו.
הוא הביט בה, לבושה רק בגופייה השחורה שאותה היא לבשה כשהוא
יצא, ותחתונים שחורות פשוטות, שמגלות רגליים חטובות להפליא,
שזופות ומבריקות מהזיעה שכבר התחילה לבצבץ. שפתייה
הורודות-כהות טבעי זזו לקול המילים הבלתי ברורות שיצאו
מהמערכת, והחזה שלה עלה למטה ולמעלה, בדיוק כמו התלתלים. הוא
קפא. הביט בה זזה בכזו פעלתנות שאף פעם לא ראה אצלה, גם לא
כשהייתה שיכורה, נדהם, תוהה. היא לא שמעה אותו, המוזיקה הייתה
חזקה מדיי, הוא רק עמד, בהה, המפתחות אוטוטו מחליקים לו
מהידיים. כמה זמן עבר? אין לו מושג. אבל בסופו של דבר היא
נחתה על המיטה, בקפיצה אחת, בדיוק כשהשיר נגמר, מתנשמת
ומתנשפת כמו אחריי לילה פרוע ומהנה עם הבחור הכי יפה בשכבה,
וכיבתה בעזרת הבוהן של הרגל שלה את מערכת הסטריאו. היא
ציחקקה, ובדיוק באותו הרגע המפתחות נפלו לו מהיד בקרקוש מהיר
ומפתיע על הרצפה.
מבטה הופנה אליו מייד, היא נבהלה קצת, עינייה התרחבו ופייה
הפעור מהנשימות המהירות נעצר רגע. היא פלטה נשיפה ארוכה והחלה
לנשום לאט יותר.
"מה אתה עושה פה?"
"אה אני מצטער... טעיתי בדירה?"
"ל...לא... כמה זמן עמדת שם?"
"אני לא יודע"
מצחיק שתמיד כשעושים משהו נורא מאחוריי הגב של מישהו,
כשהמישהו הזה בהחלט עומד מאחוריי הגב שלכם ואכן רואה את כל מה
שעשית מאחוריי גבו, השאלה הראשונה של החוטא היא "כמה זמן עמדת
שם?" כאילו שזה לא הוא שעשה משהו לא בסדר, אלא זה הפרחח הזה
שהעז לגלות מה הסתירו לו מאחוריי הגב. ככה הוא הרגיש עכשיו,
אשם, מחכה למצוא תירוץ.
"אני מצטערת"
"על מה?"
"שקפצתי על המיטה... אני יודעת שהקפיצים לא משהו..."
"לא, לא משנה, לא נורא"
היא התרוממה מהשכיבה שלה. הכתפיים שלה היו חלקות באור שהגיע
מהחלון. היא קמה מהמיטה וחלפה על פניו, הלכה לחדרה.
הוא בעצמו שכח כבר שהוא עומד שם, עקב אחריה במבטו עד שנעלמה
בתוך החדר, סוגרת את הדלת בשקט, אשמה במעשייה, שלא היו בכלל
נוראיים כל כך. הוא בעצמו לא ידע ממה הוא נדהם.
הוא לקח באיטיות את המפתחות מהרצפה ופתח שוב את דלת הכניסה,
יוצא שוב למדרגות. הוא ירד בהן בהתחלה לאט ואחר כך מהר. נכנס
שוב לאוטו.
התדהמה שלו הייתה בעיקר מהרגש שמילא אותו. בחיים שלו הוא לא
הרגיש רצון כל כך חזק להיות קרוב אלייה, כל כך מצחיקה וקטנה
ורגישה. ילדה קטנה, תמימה, מצחיקה. הוא התניע את האוטו, מביט
בלוח הנדלק לפניו באור החשמלי של המכונית. 'למה אתה נוסע?
תחזור לשם ותגיד לה שזה בסדר שהיא התפרעה, ויותר מכך, חבל
שהיא לא עשתה את זה קודם לכן'. אבל המבוכה באה יד ביד עם
ההתרגשות. זה כמו שאמא שלך תופסת אותך באמצע מעשה אסור עם
החברה שלך בחדר חשוך. להתחמק ממבטה כל הזמן? אבל מה היא כבר
עשתה?
הוא רצה לחזור לשם ולדבר איתה. עכשיו יותר מכל רצה לדבר איתה,
והרגיש בושה ברצון שלו להיפרד ממנה. כנראה שהיא הסתירה ממנו
את הצד החוגג שלה.   וחבל, כי הוא הוסיף, והוסיף המון. הוא שם
לב שהוא באמצע נסיעה כבר, ושהוא עבר את הבית שלו. מכך הסיק
שהוא עשה סיבוב מסביב לשכונה שלו. בינתיים השמיים היו כבר
חשוכים. הוא נסע ונסע ונסע, חשב והסיק מסקנות, ובסופו של דבר
נעצר מחוץ לביתו. הוא הביט למעלה, לחלון שלה, וראה שהוא חשוך.
מכך הבין שהיא בטח במטבח, בצד השני של הבית שהוא לא ראה
עכשיו. הוא החנה את האוטו הלבן והתחיל בפעם השנייה לעלות
למעלה, מקווה שלא יפתיע אותה פתאום ויגרום לה להיבהל. הוא פתח
את הדלת של הדירה ומה שהיכה בפניו הפעם לא הייתה המוזיקה, אלא
החושך. הדירה הייתה חשוכה. הוא הניח שהיא נשכבה לישון.
הוא פתח את דלת חדרה בשקט, רוצה לדבר איתה ומוכן להעירה, אולם
האור שנכנס לחדר האיר רק את מצעי המיטה מסודרים בקפידה, לשם
שינוי.
הוא הדליק את האור והבין שהעיניים שלו לא שיקרו לו. החדר היה
ריק.
הוא הסתובב והלך למטבח לראות אולי היא שם. גם שם לא הייתה.
והאור של השירותים גם לא היה דלוק. הדירה הייתה ריקה מהנוכחות
שלה. הוא חזר לחדר שלה, בחושבו שעליו אפילו להציץ מתחת למיטה,
אבל אז שם לב לפתק המונח על השידה הריקה מלבד מנורת השולחן על
יד המיטה.
"אני מצטערת אם גרמתי לך למבוכה
החלטתי לעזוב, הבנתי באותו רגע שנכנסת שלא הייתי אני עצמי
איתך
שלא אהבתי את עצמי איתך. ושאולי הכי טוב לי זה לבד.
או לפחות עם מישהו אחר.
אל תתגעגע אליי, אני יודעת שהייתי קצת מועקה בשבילך
תודה על הלילה ההוא, דאגתי לקחת את כל הדברים שלי.
אם תחפש אותי, אני בבית של אמא.
סיוון".