אני נוסעת במכונית הקטנה, הירוקה;  מלפניי הדרך משתרעת, אפורה
וארוכה, ריקה;  מאחוריי מתרחק העבר במהירות, נדחק יותר ויותר
ככל שאני לוחצת על דוושת הגז.  הכל נעלם מאחוריי בעננת עשן
מהאגזוז, דברים שאני לא רוצה לראות יותר, לשמוע יותר, לחשוב
יותר, לעולם.  אני מביטה במראה, וכלום לא נשקף בה, רק הכביש
שנמתח מתחת לגלגלים רחוק עד האופק.  הכל נשכח מאחור, עזוב.
העיניים שלי יבשות עכשיו;  לפני שעה הן עוד דמעו, מכאב ומזעם,
מאכזבה נוספת, אבל עכשיו כבר נעלמו כל הדמעות.  הזרם יבש.
הידיים שלי מתהדקות על ההגה כשאני מתאמצת לא לחשוב, לא לחשוב
על זה, לא לחשוב עליו.  גם בלי להסתכל אני יודעת שפרקי האצבעות
שלי בוודאי נהיו לבנים.  רק לא לחשוב, רק לא לחשוב עליו, רק לא
לחשוב, בכלל.  אני מהדקת את שפתיי ומסיטה את המחשבות שלי הלאה,
הרחק ממנו, הרחק מהעבר.  הרגל שלי עם הכפכף החום נלחצת אל
הדוושה עוד ועוד, ומסביבי שורות העצים מתעבות, עצים ירוקים
וגבוהים, לבושים בהמון עלים וכאילו לא אכפת להם בכלל שעכשיו
קיץ, וחם.  עוד חודש הם יתחילו להשיל עלים, להתפשט. דווקא אז,
דווקא כשקר.

פתאום חליל.  ממקום רחוק מחוץ לאוטו אני יכולה לשמוע צלילים,
מנגינת חליל מרוחקת;  כמו צלילים מתוך זכרון הם נכנסים לי לתוך
המכונית ולתוך הנשמה, חלושים ומרוחקים, ומזכירים לי דברים שלא
ידעתי שהיו בכלל.  אני מאיטה, ומתוך דחף לא ברור, אני עוצרת
בצד.  הכביש ריק כשאני יוצאת מתוך הרכב, ורק כמה ציפורים
מצייצות מתוך העצים.  אני עדיין יכולה לשמוע את החליל, מתנגן
ממקום כלשהו בתוך היער, ואני נכנסת אל בין העצים, לחפש אותו.

מצאתי אותו, יושב על האדמה מתחת לברוש גבוה במיוחד;  איש צעיר,
לבוש בגדים קלילים מבדים הודים צבעוניים, שיער שנשפך עד
לכתפיו, סנטר ישר שלא גולח כמה ימים, אף ישר.  עיניו היו
עצומות, והוא אחז בחליל קטן מעץ בשתי ידיו, אחז וניגן.  המראה
היה מדהים.  כל נשמתו, כל הווייתו היתה מרוכזת באותה מנגינה
שבקעה מתוך חליל העץ שלו.  הצלילים היו חלשים, כאילו דהו ברוח,
זרמו עם האבק;  לא ידעתי איך שמעתי אותם מהכביש, מתוך המכונית
הסגורה.  אבל יש דברים הנסתרים מן העין.
התיישבתי מולו, חרישית.  לא רציתי להפריע לו בריכוז העצום הזה.
רציתי רק להישאר שם, לצלול בתוך החליל הישן-נושן ההוא,
ולהיעלם.  אז נשענתי על עץ מולו, עצמתי עיניים, והקשבתי.

פקחתי עיניים עוד לפני שהסתיימה המנגינה, והופתעתי לראות אותו
יושב, עדיין באותה תנוחה, ועיניו פקוחות.  הוא לא התבונן בי;
עיניו רק בהו באוויר, בנקודה כלשהי מעל ראשי, בלי תזוזה.  היו
לו העיניים הכי בהירות שראיתי מעולם, מעין שילוב של תכלת
ואפרפר.  הוא סיים לנגן והוריד את החליל אל חיקו.  זה היה רק
כשהוא דיבר אליי, שהבנתי שהוא עיוור.

"כמה זמן את כבר יושבת כאן?"
"כמה דקות."  חשבתי לרגע, אולי אגיד, ושתקתי.
"שמעתי אותך, כשהגעת, ואחר כך כשהתיישבת.  שמעתי את המכונית
שלך עוצרת בכביש."
למה שאלת, רציתי לשאול, אבל שתקתי.
הוא הרים את ראשו מעט, כאילו בוחן אותי דרך חוש הריח שלו, בודק
עד לאיפה אני מגיעה בהילת האנרגיה שלי;  בטח לא רחוק, עם כל
הבכי של קודם.
"עצרת כי שמעת את החליל," זו היתה קביעת עובדה, לא שאלה.  ובכל
זאת עניתי.
"כן."  וגם, "אף פעם לא שמעתי משהו כזה."  לא הייתי בטוחה שהוא
שמע, הקול שלי היה כל כך חלוש.
אבל הוא שמע.
"את יודעת,"  הוא אמר, ברכות, כמעט כאילו ידע את המחשבות
שעוברות לי בראש, "פעם, כשחייתי באפריקה, איפה שמייצרים את
החלילים האלו, עוד לפני שנלקחו ממני העיניים, אנשים, ילידים,
היו עוברים ועוצרים כשניגנתי;  היו אומרים לי שלא שמעו נגינה
כזאת מעולם, שאיש מהם לא מנגן ככה."  הוא עצר לרגע, שאף אוויר.
"זה כמעט כאילו הנשמה שלי מנגנת בעצמה, בלי להיעזר בידיים
ובגוף."
הבנתי בדיוק למה הוא התכוון.  ככה בדיוק זה היה איתי ועם
הפסלים שלי.  אף אחד מלבדי לא הבין מה הם מסמלים.  היתה לי
הרגשה שהאדם הזה כאן יבין בדיוק, אם יראה אותם.
הוא שתק לכמה רגעים, נותן לאוויר בינינו לעבור מאחד לשני,
להעביר רגשות ומחשבות, להתערבב.  "את רוצה שאנגן לך עוד קצת?"
"כן, כן," המילים זרמו לי החוצה עוד לפני שהספקתי לחשוב.  הוא
חייך, ונטל שוב את החליל בידיו.  עכשיו שמתי לב לשריטות שהיו
בגוף החליל, חריצים שכמו סימנו את השנים והמקומות שעבר החליל
הזה, את המנגינות הרבות שבקעו מתוכו.

הפעם, כשניגן, התבוננתי בו;  הבטתי באצבעותיו הארוכות שרפרפו
על החורים, והקשבתי, הקשבתי טוב יותר, עמוק יותר, משום שהפעם
הזו הוא ניגן בשבילי.  היה כל כך הרבה קסם בצורה בה הוא ניגן,
כמו אור שקרן ממנו החוצה, ממש כאילו היה נסיך מארץ הפיות.  אם
היה בידי גוש חימר באותו הרגע, הייתי לשה ומפסלת ויוצרת פסל
בדמותו, יושב בגבו אל העץ ומנגן את נשמתו החוצה אל העולם,
החוצה אליי.

אחרי שסיים לנגן, הוא הנמיך שוב את החליל, שמט אותו אל חיקו,
ושנינו שתקנו יחד דקות ארוכות.
לבסוף הוא אמר, "לאן את נוסעת מכאן?"
"אני לא יודעת," אמרתי.  פתאום שמתי לב לכמות הרוק שהצטבר לי
בחלל הפה. בלעתי.  "לאן אתה צריך?"
"אני לא יודע," הוא אמר, וחייך.  
שתקנו עוד כמה דקות, מעבירים חיוכים מגוף אחד לשני, מזרימים
עיניים ואף ופה, וצלילים שבדממה.  כל כך טוב זה היה, רק לשתוק
איתו.
לבסוף קמנו, שנינו, ביחד, כאילו תיאמנו מראש את הרגע.  נעמדנו,
והמוזרות של הסיטואציה הזו נגלתה לי לפתע, כולה, מכל הכיוונים.
הבטתי בו, וידעתי שהוא חש את העיניים שלי;  וידעתי שגם הוא
מביט בי, איכשהו, רואה אותי מבפנים, את כולי.
הוא הרים תיק מטיילים גדול מהאדמה והכתיף אותו.  "דניאל," הוא
אמר.  לקח לי רגע כדי להבין שהוא התכוון לשמו.
"נגה."
לקחתי את ידו וביחד הלכנו אל הכביש, אל המכונית שלי שהמתינה
שם.

שוב אני נוסעת, במכונית הירוקה והקטנה שלי שקניתי לפני שנה.
גם עכשיו, אני לא יודעת לאן ולא יודעת למה;  הדחף לנסוע נשאר,
הידיים עדיין מחזיקות בהגה והרגל עדיין דוחקת בדוושת הגז, כמה
שיותר רחוק.  אבל הפעם, עכשיו, אני לא בורחת.  עכשיו אני לא
נוסעת מ;  אני נוסעת אל.
אני מסיטה את ראשי ימינה.  במושב שלידי יושב דניאל, החליל שלו
בחיקו, חיוך על פניו, ועיניו, שלא רואות דבר אבל מביעות כל כך
הרבה, בוהות במרחקים הירוקים שמעבר לחלון.  אנחנו מדברים,
ומידי פעם אחד מאיתנו צוחק.  אני מחייכת כשהוא מדבר, ואני
יודעת שהוא מרגיש את החיוך שלי.
עכשיו, לפחות, אני כבר לא נוסעת לבד.
הרגל שלי עם הכפכף החום לוחצת על הדוושה, עוד למטה, עוד הלאה.