כמה הורגלנו באכזבה,
שלנו
מאיתנו,
בגללנו
בזכותנו.

לבשנו את מדי האסור
בחדווה,
בטענה,
בצער,
בכורח.

הסתחררנו סביב חלקי חילוף חלודים
משימוש,
מהזנחה,
מטוהר סירובנו להרצין.

כה רבות דשנו
בפנטסיה,
בהכרח,
בשאלה
האם להיות תמונה בספר שנהב,
זה כבוד או עניות.

עקלקלות דרכנו הובילה עד לכאן,
לשם,
לעכשיו,
ממזמן
ועד לכאן.
חוטים מתוחים כנועים בנאקותיהם
אך מפצירים בי
להרפות.

כמה אכזבה הנחלנו
בעולם שבו בכל רגע רצים
למקומות
היכון
צא
לגלות הארוכה.