שניהם ישבו על קצה הצוק, היא קצת יותר על הקצה, הוא פשוט פחד
יותר. ואז היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה צבעים כול כך יפים
בשמים. הוא גיחח ואמר שראה יותר מידי, ואפילו לא הניד את ראשו
ורק שקע בתוך עינייה הקסומות.
לפעמים זה הרגיש לה כמו זלזול בדברים הקטנים והיפים שבחיים, כי
בשבילו זאת הייתה עוד מריחת צבעים מדהימה שלא שווה הצצה, עוד
אחת יפיפה שאין לה משמעות בעיניו, כמו כול השאר. אבל שונה.
היא הזיזה את עיניה מעיניו וחיפשה צורות בעננים, חשבה על אותם
הדברים שהיא מחפשת כול החיים. על אותם מקומות רחוקים ששם יש אף
אחד, ושם היא תאהב את כולם בלי להתמכר, בלי להתרגל, בלי
להסתגל....בלי כול הדברים האלו שהופכים את  הכול לקשה יותר.
איזה מקומות היא תוכל להיות, איזה אנשים היא תוכל לפגוש ובאיזה
קלות היא תוכל אותם לעזוב. לנדוד ולדעת שגם שם יחכו לה אותם
חיוכים אבל עם עיניים בצבע אחר, ועם נוף הררי יותר, או אולי
ירוק יותר....
הוא שם את ראשו על החזה שלה, ליטף את תווי פניה העדינות ברכות
ולאט לאט נרדם. היא לא החזירה לו ליטוף, רק עוד חיוך של אהבה.
כי זה הפך לנכון מידי לדבר האמיתי, לעוד סוג של חיבה עמוקה.
חיבה שתמנע ממנה.
כעבור שבועיים היא ארזה חפצים ונסעה. נסעה לאן שיקח אותה הלב,
לאן שאופק יגיע, לאן שיפה יותר, לאן ששקט יותר ואולי מרתק
יותר, מקום שהיא תרגיש מבלי לפחד להפסיק.
היא הסבירה לו שהוא אהבה, אבל פשוט נמאס לה מהתקופה הרגילה.
היא הסבירה לו שהוא אהבה אבל יותר מזה הוא החיים שלה, והיא
צריכה להתנתק מהם.
היא הסבירה לו שאין אף אחד בליבה, אבל שומרת לו מקום בפינה,
אפילו שהיא קצת קטנה ודחוקה. כי פשוט את כול השאר היא משאירה
לעצמה.
הוא בכה, כי את הבגדים היפים שהיא לבשה היא לא לבשה בשבילו.
ובכה כי הבחורה היפיפה הזאת רוצה להתנתק ממנו ולנדוד עם עצמה,
או עם מישהו או עם הרבה, אבל פשוט לא איתו. אז הוא בכה.
ואחרי חצי שנה שחוץ ממכתבים ותמונות שהיא שלחה לו הוא קם
ובהפוגת הגשם הוא צעד לצוק. הגיע לשם וישב ממש קרוב לקצה,
בדיוק כמוהה, וחיכה לשקיעה חיכה למריחת הצבעים המדהימה והלא
רגילה, זאת שלא תמיד תיהיה שם. וכשהיא באה הוא ספר את הצבעים,
נהנה ממשיכת המכחול של אלוהים, נשכב על הגב ונרדם.