חיים שלמים ביליתי פה, בעיר האורות. נולדתי פה, גדלתי, פגשתי
את אישתי לעתיד. סיימתי את הדוקטורט בספרות באוניברסיטת
פאריס, לימדתי בבתי ספר והאוניברסיטה במשך שנים. נאצים הגיעו
ואז סולקו, נולד לי בן ושתי בנות מקסימות. ז'אק, הבן, התחתן
ועזב את הבית, מישל וסטפני לא פיגרו אחריו הרבה, פרשו כנפיים
ועפו. למזלי הם לא שכחו אותי, ובאים לבקר כל סוף שבוע עם
הנכדים, השדונים הקטנים האלה.
עשיתי הרבה בחיים, טיפסתי על הרבה מדרגות. טיילתי המון,
לימדתי רבבות תלמידים - נטעתי בהם את אהבתי לספרות, קניתי
דירה מרווחת. אך ישנו דבר אחד שעדיין לא עשיתי - לא עליתי על
מגדל אייפל. 1652 מדרגות, ולא שמתי רגלי על אף אחת מהן!
שכונת טרוקדרו, שם אני גר, נמצאת ממש מול המגדל, מרחק של כחצי
שעה הליכה, חמש דקות באוטובוס מלא התיירים של פאריס. התיירים
האלה, הלוואי שהאדמה תבלע אותם. מסתובבים בין הרגליים,
צועקים, במיוחד הצעירים האלה שאין להם שום כבוד. הורסים כל
פיסה טובה בעיר, כל גן, כל מסעדה שאי פעם אהבתי. לפעמים אני
מרגיש כמו בחו"ל, מרוב כל התיירים. הסיבה היחידה שאני מצליח
לסבול את התיירים היא התיירות. לפעמים אני יושב על הספסל, הן
עוברות מולי, ואני נזכר בצעירותי, איך הייתי סטודנט, איך
הקמנו את העיתון המחתרתי, איך אהבנו... אחחח, היו זמנים.
כבר מזמן החלטתי לעשות את זה. חיכיתי ליום לא חם מדי ולא קר
מדי, שהעצמות המזדקנות שלי לא יכאבו, ושיהיה מצב רוח מתאים.
לא יודע למה לא טיפסתי על המגדל הזה קודם, הרי הוא תמיד היה
כאן. לחיות כל החיים ליד אייפל ולא לטפס עליו, מי שמע על דבר
כזה? החזאי אמר שיהיה מזג אוויר טוב, ואם מזג אוויר ישתלב עם
מצב הרוח, מחר אני עושה את זה!
מזג אוויר לא איכזב, ומצב הרוח היה הרפתקני במיוחד. קמתי,
התלבשתי, איימי, אישתי, קשרה לי את עניבת הפרפר כדי שאראה
מכובד, ירדתי למטה ועליתי על האוטובוס הראשון. כעבור חמש דקות
והמוני תיירים (שתבלע אותם האדמה), הגעתי ליעדי. מגדל אייפל.
עמדתי בתור יחד עם כמה מאות תיירים קולניים במיוחד, והסתכלתי
איך הם עלו לאט-לאט במעלה המגדל. האנשים הפכו להיות בגודל
קופסת סיגריות, לאחר מכן קטנו לכדי גפרור, ואז דמו יותר
לשיירה של נמלים צבעוניות. האנשים לידי דיברו בהתלהבות על
הנוף במעלה המגדל.
הגיע תורי. קניתי כרטיס בשלושה יורו ממבקר בז'אקט אדום אשר
הרים גבה כאשר מבטו נפל על מקל הליכה שלי.
"אדוני, זה מאוד קשה לעלות עד למעלה, אתה בטוח שתרצה לנסות?",
שאל אותי באנגלית.
"דניס", גיחכתי לעברו, "אם זכרוני אינו מטעה אותי, יכולת
הביטוי הלקויה שלך לא הפריעה לך לעבור את הבגרות בספרות לפני
שני עשורים, אם כי קיבלת רק מספיק בקושי. אני חושב שאוכל
להתמודד עם המגדל."
"הו, פרופסור בונט, לא זיהיתי אותך! אני בטוח שתוכל לתפס על
המגדל ללא שום בעיה!", דניס ענה, והוסיף בהסתייגות קלה, "אבל
אם תרצה, ישנה גם מעלית בכל פלטפורמה".
עליתי במרץ על המדרגה הראשונה, ואז השניה. תיירים צעירים
ונחפזים עקפו אותי משמאל בדרך למעלה, ואני רק גיחכתי לעברם -
הם יתעייפו מהר ואז ירצו לעלות במעלית. הצעירים האלה לא היו
יודעים לשמור את כוחם, גם אם החיים שלהם תלויים בזה! שמתי את
המקל על המדרגה הבאה, אחזתי בידי את המעקה, ומשכתי את עצמי
למעלה.
במדרגה הרביעית עצרתי למנוחה קצרצרה. אני לא ממהר לשום מקום,
הרי יש פה 1652 מדרגות, מה הטעם לרוץ את כולן ולא ליהנות מכל
רגע? אם ליבי היה חפץ בכך, הייתי עולה את כל המדרגות ברבע
שעה, אבל אני לא ממהר. יש לי זמן עד הצהריים.
הסתכלתי סביב. דניס העביר בחיוך תייר אחרי תייר. חלקם חייכו
אליו בחזרה, וחלקם פשוט הסתכלו למעלה בחוסר סבלנות בולט.
החלטתי שנחתי מספיק, והמשכתי בעלייתי. המדרגה החמישית הייתה
קלה, השישית גם, ובשביעית התחלתי לחשוש טיפה. מה יקרה אם
המגדל ייפול? אולי הרוחות ינדנדו אותו, ואני לא אצליח לאחוז
למעלה? "שטויות", אמרתי לעצמי, "איך אפשר שלא לראות את
האירוניה של למות יחד עם המגדל? יהיה בסדר!"
במדרגה התשיעית הבנתי שאני רוצה לעשות הפסקה קצרה. השענתי את
מקל ההליכה על המעקה, והסתכלתי סביבי תוך כדי ניסיון להסדיר
את הנשימה. המדרגות הספיראליות כבר הסתירו לי את דניס, אבל
עדיין שמעתי את קולו בעודו מברך את התיירים על ההחלטה לבוא
למגדל אייפל. קול מונוטוני הבוקע מרמקול מוסתר סיפר באנגלית
עילגת על תולדות המגדל, איך בהתחלה המגדל קיבל היתר בניה רק
לעשרים שנים, ולאחר מכן היה צריך להיות מפורק. חשבתי לעצמי
איך שהדברים הכי זמניים נעשים הכי קבועים, והדברים הקבועים
נעלמים בנהר הזמן.
עשר. אחת עשרה. שתים עשרה. רק עוד 1640 מדרגות, ואני שם! אחד
בלב ואחד בפה, אומר הפתגם, אבל אצל אנשים בגילי יש פתגם אחר:
אחד בלב, ואחד בשריר תפוס. כף רגלי השמאלית החליטה לבגוד בי,
ותפסה שריר בצורה כואבת במיוחד. אחזתי את המעקה בשתי ידיי
מרוב הכאב, קצות אצבעותיי הלבינו מעוצמת האחיזה, ומקל ההליכה
שלי גלש במדרגות למטה. עיקמתי את הפה, וראיתי תיירת בלונדינית
יפיפייה עם עיניים כחולות מלאות דאגה, עולה עם המקל שלי.
"אדוני, אתה בסדר?", שאלה אותי בעודה מושיטה את מקל ההליכה.
"כן, תודה רבה", הנהנתי בראשי, ולקחתי ממנה את המקל. היא
המשיכה להסתכל עליי מספר שניות וכאשר וידאה שאני בסדר, המשיכה
לעלות.
הבנתי שאיני יכול בגילי לעלות את כל 1652 מדרגות. עליתי על
הרבה מדרגות בחיים שלי, אבל המדרגות האלה הן מעבר ליכולתי.
מצד שני, כאן רואים את התיירות הבלונדיניות הצעירות. בטח
מלמעלה הן נראות כמו נמלות קטנות, ואני, אני מעדיף להישאר כאן
- הנוף הרבה יותר יפה מכאן, המדרגה השתיים עשרה.