כשעברתי ליד הקיוסק חשתי שלטשו בי מבטים.
זה היה כבר אחרי ולא היה לי אכפת. למרות זאת אי אפשר להגיד שאי
האכפתיות שלי הייתה מוחלטת, כי לא לגמרי התגברתי על כל מה שעבר
עליי, הפצע עדיין לא הגליד.
אני זוכר איך נחתנו בשדה התעופה וראיתי אותיות גדולות מתנוססות
על מבנה, הלוואי וידעתי אז מה היה כתוב שם.
ההורים שלי החליטו ביום בהיר אחד לקחת את המזוודות ולעלות לארץ
ישראל. אני לא התנגדתי אבל  כשהגענו הבנתי שהייתי צריך לעשות
זאת. היה לי קשה להסתגל למקום, בעיקר מהיותי קצת אחר.
גדלתי בסן פרנסיסקו, עיר מדהימה, לעולם לא אשכח אותה. כשהגענו
לארץ החלטנו לגור ברמת גן, יותר נכון הורי החליטו, לא ידענו
בדיוק מה נמצא שם אבל ידענו שזה במרכז הארץ.
אחרי זה הגעתי לחטיבה. בהתחלה היה קשה כי לא שלטתי בשפה אבל עד
מהרה השתלבתי, רכשתי חברים והם דאגו לתקן אותי. הם כבר מההתחלה
התלהבו מהרעיון שיש להם חבר אמריקאי. עבורי זה היה מוזר, הרי
הכרתי אמריקאים כל החיים, אבל בעיניהם זה היה ייחודי. לפעמים
הם ניסו לחקות את המבטא שלי שעד היום אגב לא הצלחתי להפטר
ממנו.
שם כל הסיפור החל. היה לי חבר, ישבתי לידו בשולחן. הוא תמיד
הצליח להצחיק אותי בשיעורים המשעממים. כשהוא הצחיק, אני צחקתי
וכשאני צחקתי המורה צעקה עליי. אף פעם לא היה לי אכפת מהצעקות
שלה, אז המשכתי לצחוק.
בד"כ היא הוציאה אותי מהשיעור.
אני זוכר שנפגשנו כמה חברים מבית הספר ושיחקנו משחק שנקרא "אמת
או חובה". השאלה הייתה מופנת אליי ומישהי שאלה אותי כמה חברות
היו לי. אני ידוע כאחד שלא משקר אז עניתי לה שלא היו לי חברות
וכנראה שגם לא יהיו לי. היא הביטה, כולם הביטו בי. בעייני היה
הכי טבעי להגיד זאת, אבל מהר מאוד הבנתי שעשיתי טעות ועליי
לתקן אותה. מיד אמרתי שאני צוחק ושהיו לי כבר שתי חברות
אמריקאיות. הם לפתע העלו חיוך על הפנים והמשכנו את המשחק.
הבנתי שלא אוכל לגלות להם. אני כבר תיארתי לעצמי מה יוכל לקרות
אם יגלו, כנראה שלא אוכל להראות את פרצופי שוב.
עברו מספר שנים, גדלנו, הייתי בן 16.
עדיין אותו חבר שישב איתי בשולחן, היה איתי. נפגשנו המון, הוא
סיפר לי על החוויות שלו, על הבחורות שלו ואני סיפרתי לו על
החברות שלי שבעצם לא היו.
באחת הפעמים שהוא בא אליי, הוא התקרב אליי ואמר, "אם הייתי
קורע לך את הפה בנשיקה, מה היית עושה?" משום מה נרתעתי. לא
רציתי לאבד אותו אז אמרתי לו, "הייתי קורע לך את הצורה". הוא
צחק, אני בתוך תוכי בכיתי.
כל הזמן הזה התאהבתי עוד ועוד בחבר הכי טוב שלי והוא אפילו לא
ידע מזה. בינתיים הוא המשיך לספר לי על הבחורות שלו.
הרגשתי שלא יכולתי יותר והייתי חייב לספר לו, אז באחת הפעמים
שדיברנו אמרתי לו, "תקשיב, אתה החבר הכי טוב שלי, עזרת לי כבר
מההתחלה, אבל אני חייב לספר לך דבר חשוב". הוא הביט בי וכבר
רציתי לחזור בי ולא יכולתי, הייתי חייב להוציא את זה וזהו,
"אני שונה. אני הומו. זהו אמרתי את זה, עכשיו אתה יודע. אני
אבין אם..." ואז הוא קטע אותי ואמר, "אתה צוחק עליי? גם אני,
אני הומו. אני מצטער שנאלצתי לשקר בקשר לכל הבחורות אבל לא
הייתה לי ברירה. פחדתי לאבד חבר כמוך".
הייתי המום, פתאום חיברתי את הכל וזה נראה הגיוני יותר.
עברו ימים, דיברנו על איך זה להיות אנחנו ואיך נספר את זה
לכולם. פתאום הבנו שכל אותם השנים לא הכרנו אחד את השני מספיק
ועכשיו ניתנה לנו הזדמנות להכיר.
הפכנו לחברים, כמו בחור ובחורה. הייתה בינינו אהבה ומהר מאוד
הגענו ליחסים אינטימיים. אף אחד לא ידע על זה, שמרנו על הכל
בסוד.
אהבתי אותו כל כך שהייתי מוכן לכל דבר.
ביום ההולדת שלו הגעתי אליו, נכנסתי לחדר שלו לאחל לו מזל טוב
ונשקתי לו. הנשיקה שלנו הפכה לסוערת, ארוכה, רטובה ולפתע עמדו
מולנו חברים וחברות שלנו מבית הספר. הם עמדו עם פה פעור ולא
ידעו מה לומר, העדיפו לשתוק. אחד מהם זרק משפט שזכור לי עד
היום, "הומואים מסריחים למה לא סיפרתם לי את זה? לפחות הייתם
מזהירים אותי לא להתקרב אליכם".
הרגשתי את הניכור, הרגשתי שנאה. סך הכל אהבנו, למה זה אסור
בעולם שלנו, למה?
אמרתי לחבר שלי שוב מזל טוב ושלא ידאג, יהיה בסדר והלכתי.
בדרך אותו "חבר" שכינה אותנו הומואים מסריחים ניגש אליי והתחיל
להתגרות, "הומו אמריקאי מסריח. גם אותי תנשק? גם אותי תדביק
בזה? דוחה, סוטה". נתתי לו אגרוף ואפו החל לדמם, הוא לא היה
מוכן להכנע סתם ככה ונגררנו אל תוך ריב.
הוא פצע אותי קשה, הפנו אותי לבי"ח ועשו לי ניתוח בראש.
כששאלו אותי מדוע רבנו, לא ידעתי מה להגיד, איבדתי את הזיכרון
או שהעדפתי לאבד אותו.
כשחבר שלי הגיע לבקר אותי לא זיהיתי אותו, הוא התקרב לנשק אותי
והרחקתי אותו מעליי. הוא אמר לי, "מכה אחת בראש ואתה כבר שוכח
אותי? תתעורר, אנחנו חברים, אני הומו וגם אתה, זה העולם שלנו
וצריך להתמודד איתו". שתקתי, אחרי זה אמרתי לו ללכת והוא הלך.
התחלתי לבכות, לא ידעתי מי אני. לא הרגשתי כלום, הייתה בי
ריקנות לא מוסברת.
למחר הוא שוב בא והתחיל לגולל את סיפור חיי, יום אחרי יום מאז
שנפגשנו. ככה הוא היה מגיע בכל הימים עד היום האחרון שלי בבית
החולים. הרגשתי שאני מתחיל להזכר, ראיתי את האותיות הגדולות
המתנוססות על גביי הבניין, אותו בניין שניצב מולי כשנחתתי בארץ
ישראל. לפתע האותיות נראו מובנות יותר, יכולתי לקרוא אותן:
"ברוכים הבאים לישראל".