1. יחידה לבדה עומדת גלמודה, מול אדם המציע מרכולתו המפוקפקת.
היא לבושה כפרח מר. צחוקה הרם ניכר, היא יפה וממותקת. ידיה
עדינות הן ודקות, עיניה מוסתרות. חיוכה הרם כובש, לאט מעט ללב
חודרת. איזה דבר בה אך מוכר, כעץ נשגב היא מתנהלת.


2. עיניי מתבוננות. ברחוב הדק מתנועע, תנועותי מהירות
ומרגיעות. חתוליות. מבטי חולף - אדיש אך יציב. אנשים זזים
מולי. האור פוצח, יום נרגש ושומם מתלקח, בי אינו נוגע. אשה
ילדה מושכת את מבטי העגום, שערה שחור ודק, הילוכה גמלוני ודק,
הלך מחשבות דק, ובי נתפס שכבר הכרנו בדקותינו הצחיחה.

3. ופתאום הוא ראה אותי ככה ברחוב, עומדת מול דוכן בלונים
עסוק. כבר הייתי שונה לגמרי, שנה שהוא לא ראה אותי. שנה שלא
ראיתי אותו. ולמרות שהכיר אותי כבר כ"כ טוב, בהתחלה הוא אפילו
לא זיהה אותי. רק הסתכל....

אהובתי היפה. אמר נלהב וידו אוחזת בידה הדקה. הוו אהובי האבוד.
חיוכה הכובש מתגלה במלוא אורו המבלבל והוא מושך אותה אליו
ברכות בידיו הדקות גם הן ואוחז אותה לגופו המשתוקק. חיזרי נא
אלי היי שוב שלי, גלי תפילותי בי אלייך, הוו, אל תלכי! אהובי
האובד, אני שלך וכשתאמר לי אעשה. לא אנדוד עוד מבין אצבעותיך
הדקות, אוהב אותך כתמיד ולנצח (אם כי הנצח איננו עוד) אהבה כמו
שלנו אין באגדות, אהבתנו ראשונה היא מסוגה. אהבתנו הדקה.