איך זה שכל הזיכרון הקטן שלי ממך יהיה ריח.

ואפילו לא טוב.
משהו מגעיל, ריח של מוות.

ואותה תמונה שנשארת חרוטה בראש.

אחה"צ ויש שמש יפה ואפילו היא עוד בסדר והיא מחייכת ומסתכלת
לאותו כיוון ונזכרת בחיוך שלו.

13 שנה.

"והעיניים שלו, עיניים של בנאדם טוב, בנאדם טהור..."
גם את זה היא  בקושי  הצליחה למלמל.

אני אפילו לא זוכרת שהייתי קטנה.

אני רק זוכרת את הריח.
זה כאילו כולם מסביבי רצים ועוברים את הכל כ"כ מהר ורק אני
זוכרת את זה.

ואיך שכולם מספרים על השבתות וימי כיפור, ואיך שהוא היה מכניס
את כל הנכדים מתחת לטלית שלו בשביל ברכת הכהנים ואפחד לא היה
נשאר בחוץ.

אבל אני לא זוכרת את זה.

רק ריח.
ריח של גופה.

אני זוכרת שהיה מאוחר מאוד והיינו בחוץ ומלא אנשים היו שם, זאת
הייתה מסיבה כזאת.
מסיבה שנפרדים בה ממישהו שהגיע תורו לעלות למעלה.

ככה היא אמרה.


אני זוכרת שכמה שהיה רועש, הכל היה שקט.
ולמרות שהכל היה נורא מהיר, אני זוכרת את זה איטי.
מלא באורות ועם מלא אנשים, אבל רק שלושתינו היינו שם.
אני לא זוכרת את אמא ולא את נונה ולא את אבא או אפחד מהאחים.

ואני זוכרת את הפינה ההיא עד היום.
ושעמדנו שלושתינו.
ולבשת חולצה מלאה בצבעים.
אני זוכרת שחייכת, חיוך מבוייש.

אמרת לי שאת העץ קלמנטינות שתלת  במיוחד בשביל נונה מתי שהגעתם
לארץ.
ושאח"כ אני וניצן נשמור עליו.
אמרת לי שאני ילדה גדולה ולא לבכות , אבל אני לא זוכרת שאמרת.

אני לא זוכרת את הבית חולים.
רק פעם אחת. ותמונות משם.
אני זוכרת אותנו ביחד רק באותו יום.
ואת הריח החזק הזה.
אני זוכרת שהלכנו עד הקצה של הרחוב, כאילו סתם לטייל.
ואבא אמר שהסרטן בנה לך מחסום והרופאים יוציאו אותו.

ואני אמרתי שהרופאים עשו לך ריח רע.

והכל היה נראה כ"כ יפה ושליו, והכל כ"כ שקט.
אוירה של יום שבת רגיל, כולם יחד בחוץ.
וכולם ידעו את זה.



העץ נובל. כמוה.

"נונו, אתה מסריח."

אני עדיין לא יכולה להאמין שזה הדבר האחרון שאמרתי לך.



31.10.1993