אני מרגישה תשושה, מותשת. אני מרגישה שבכל רגע אני עלולה ליפול
באיזו פינה שקטה כזו, ולהתמוטט. אני מרגישה עייפה, כאילו
עייפתי מעצמי, כאילו... כאילו אתה עייפת ממני.

אני מרגישה זקנה, שכבר החמצתי את הכל, שאני יודעת כבר מה ייצא
ממני, ואני שונאת את זה כבר עכשיו.
אני מרגישה כאילו אין לי יותר ריגושים, ואין לי יותר חלומות,
ואין לי יותר תקוות וציפיות ונסיונות כושלים להגשים. אני
מרגישה שהתייאשתי מלנסות להגשים בדיוק כמו שאנשים התייאשו
מלראות אותי מנסה.

אני מרגישה שהעולם עצמו לא מסתובב בסדר הנכון שלו. אולי למעשה,
הוא מסתובב יותר מדי נכון, יותר מדי קבוע, שזה כבר לא נורמלי,
לא הגיוני, ופשוט משעמם. אני מתייאשת. מתייאשת מלנסות, מתייאשת
מלהסביר, ומתייאשת מעצמי.

אני מרגישה עייפות כזאת, תחושת מחנק. אני לא מצליחה להסביר.
ויש כאב, ויש כעס, ויש דמעות, ויש עייפות שפשוט לא נגמרת.
תקופה קשה, ארוכה, תקועה כזאת. אני מרגישה שאני מנסה להציל
עולם שלם, שלא צריך הצלה ממילא... אני מרגישה שאני היחידה
שמנסה להציל אותו, וכולם שמים לב שאני היחידה שמנסה להציל
אותו.
אני רוצה לשכב לי בשקט, לא לחשוב על כלום, לא לדאוג לכלום.
לשכב, לשתוק ולחלום.
עייפתי מעצמי, עייפתי מלחפש סיבות, תירוצים ושאלות קיומיות
מטומטמות ומיותרות, שבבוקר נשמעות לי כמו תלונה של הלילה
הקודם.
נמאס לי לנסות למצוא נחמה בחיבוק, לחפש מגע, לחפש חיבה.
נמאס לי!

עייפות, ואני גוררת את עצמי כל היום, ומחזיקה את עצמי כל
הלילה, ואני לא עומדת בזה יותר, אני רוצה להתנער מהכל ולחלום.
להרגיש רעננה, כמו להוולד מחדש, כאילו ניקיתי את כל הרעל.
להרגיש שאתה עושה את הכל נכון, שאתה נולד מחדש, עדיין בלי
דאגות ועדיין בלי אכזבות, ועדיין בלי כאב ותסכול. חדש, תינוק,
הכל בתולי כזה.
אני רוצה לישון, אני רוצה לא לקום, אני רוצה להמשיך לחלום, עד
שיום אחד אני אתעורר למציאות שהיא חלום, למציאות שהיא גן עדן,
למציאות שהיא ההגשמה של כל הדברים שאמרתי לעצמי מזמן שאני לא
אצליח לעשות.
אני רוצה להתקדם, ולהרגיש שאני מתקדמת, אני רוצה להרגיש
שהצלחתי ושהכל בסדר, אני רוצה להרגיש שאני חיה ושאני יכולה.
אני רוצה להרגיש שהדרך שלי היא לא מבוי סתום, או רחוב ללא
מוצא, היא שביל.
היא שביל ארוך, עם פיתולים ומעברים נוספים, ומקומות שאף אחד
עוד לא מכיר.
אני רוצה להרגיש חיה.
אני רוצה שתעלם העייפות הזאת.

(31.10.06)