דוד אבוטבול / אהבה ובגידה |
ואולי דמעה זאת שזולגת בגפה
סערה נופלת עם משב סתווי
עין מנצנצת קופאת גם היא
ואני, האדישות ביתי
דבר בעין דמיון, כדין מוחשי
מחפש אחר משב שני
שיפשיר אותה העין ואת לבבי
נוגעת, חמה, מתאדה עם אותה צינה
בורחת, תמה, לא תרשה אכתים שמלתה.
חרב שלופה ודם יבש
האש חרכה את שאבקש
אגם רוחי בדמי גועש
אך שוב לא אתן ליבי
הן שירי זה, הוכחה
לדבר שקרתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|